G7אל ראשי המדינות ומנהיגי מדינות ה־

ארצות הברית של אמריקה, קנדה, צרפת, גרמניה, איטליה, יפן, הממלכה המאוחדת והאיחוד האירופי

לקראת פסגתכם הקרובה באוויאן־לה־בן שבצרפת, ב־15–17 ביוני 2026:

אדוני הנשיא, ראשי הממשלות, הקנצלר, מנהיגים נכבדים,

אני פונה אליכם לא כפקיד ממשלתי, אלא כפעיל שלום ישראלי וכמי שעוסק במשא ומתן, שהקדיש כמעט חמישים שנה לעבודה עם ישראלים ופלסטינים, לשיחות עם מנהיגים פוליטיים, עם פעילי שלום, עם אזרחים מן השורה, ולעיתים גם עם מי שממשלות מסרבות לדבר איתם.

אני בא לומר לכם דבר שרבים כבר אינם מאמינים בו: שלום בין ישראלים לפלסטינים עדיין אפשרי.
אבל הוא לא יקרה מעצמו.

במשך עשרות שנים תמכה הקהילה הבינלאומית במילים בפתרון שתי המדינות, בעוד שבפועל אפשרה למציאות בשטח להתרחק ממנו בהתמדה. היום אנו עומדים על סף תהום. ההחלטות שיתקבלו בשנה הקרובה עשויות לקבוע אם שתי מדינות יישארו אפשריות, או אם ישראלים ופלסטינים יידונו לסכסוך קבוע ומתמשך בלי יעד ובלי סוף.

מלחמת עזה לימדה אותנו לקח כואב: אין פתרון צבאי לסכסוך. ישראל אינה יכולה להפציץ את דרכה אל הביטחון. הפלסטינים אינם יכולים להילחם את דרכם אל החירות. החלופה לפתרון מדיני אינה ניצחון של צד אחד. החלופה היא מלחמה ללא סוף.

בידיהן של מדינות ה־ G7יש מנופי השפעה פוליטיים, כלכליים ודיפלומטיים עצומים. הגיע הזמן להשתמש בהם.

אני מבקש לדבר בכנות גם על תפקידה של ארצות הברית ועל הנשיא טראמפ. המציאות היא שאין כיום מנהיג בינלאומי בעל השפעה רבה יותר על קבלת ההחלטות בישראל מאשר הנשיא טראמפ. הוא הוכיח שוב ושוב שכאשר הוא בוחר להעלות נושא מסוים למעלה גבוהה בסולם העדיפויות, מנהיגי ישראל מקשיבים לו. יש לו גם השפעה משמעותית על שותפים ערבים מרכזיים, שהשתתפותם חיונית לכל שלום בר־קיימא.

אם ההשפעה הזאת תשמש לא רק לעצירת מלחמות אלא לבניית שלום, היא עשויה להפוך לאחד ההישגים הדיפלומטיים החשובים של זמננו. על ה־ G7לפעול בשותפות עם ארצות הברית, ולסייע ביצירת מסגרת בינלאומית מאוחדת המשלבת הנהגה אמריקאית, מחויבות אירופית, השתתפות אזורית וערבויות בינלאומיות. רק קואליציה כזאת יכולה להחזיק במשקל הדרוש כדי להביא את הצדדים אל מעבר לכישלונות העבר.

אני מבקש מכם לתמוך בחמישה צעדים מעשיים.

ראשית, להבהיר כי יעדה של המדיניות הבינלאומית הוא הקמת מדינה פלסטינית ריבונית, החיה בשלום ובביטחון לצד ישראל.
לא כשאיפה רחוקה. לא כסיסמה. אלא כיעד מדיני ממשי עם לוח זמנים.

שנית, לתמוך בשיקום עזה תחת רשות שלטונית פלסטינית לגיטימית, הדוחה מיליציות חמושות ומסוגלת לספק ביטחון, שירותים, אחריותיות ותקווה. תושבי עזה ראויים לעתיד שמעבר למלחמה.
אי אפשר לשקם את עזה כאשר ארגונים חמושים ממשיכים לפעול מחוץ לסמכות שלטונית. חייבת להיות רשות שלטונית לגיטימית אחת, מבנה ביטחוני אחד, ומונופול אחד על השימוש בכוח. פירוז חייב להיות חלק מן התהליך המדיני, ולהתבצע באופן שיבנה אמון אצל שני הצדדים ויהיה קשור למסגרת הרחבה יותר של שלום, שיקום, ביטחון ומדינה.

שלישית, לעמוד על קיומם של הסדרי ביטחון, שיבטיחו כי עזה והגדה המערבית לא ישמשו שוב בסיסים להתקפות נגד ישראל.
ישראלים חייבים לדעת ששלום פירושו ביטחון. פלסטינים חייבים לדעת שביטחון לא ימשיך לשמש הצדקה להמשך הכיבוש. שני העמים ראויים לעצמאות, לביטחון, לכבוד ולחירות.

רביעית, לתמוך בהתחדשות דמוקרטית.
ליצור תנאים המאפשרים לישראלים ולפסטינים לבחור מנהיגות חדשה המסוגלת לעשות שלום.
לעיתים קרובות מדי, מנהיגים הפכו לשבויים של הישרדותם הפוליטית במקום לשרת את עמיהם ולדאוג לעתיד. היות שהמנהיגים הנוכחיים אינם יכולים להציע עתיד מדיני, חובה לאפשר צמיחה של מנהיגים חדשים באמצעים דמוקרטיים.

חמישית, להקים מנגנון יישום ובקרה בינלאומי בעל סמכות אמיתית, משאבים ואחריותיות.
איננו זקוקים לעוד הצהרות. נדרש תהליך יסודי שיוכל לשרוד חילופי ממשלות ומשברים פוליטיים. הסכסוך בין שני העמים נעשה בינלאומי, לפיכך גם הפתרון חייב להיות מובטח בינלאומית.

גבירותיי ורבותיי,

האנשים שאני פוגש בשני הצדדים מותשים. הורים ישראלים רוצים שילדיהם יחיו ללא פחד. הורים פלסטינים רוצים שילדיהם יחיו בכבוד ובחירות. אלה אינן שאיפות סותרות, אלה שאיפות משלימות.

העתיד שאנו ראויים לו מתבקש:

ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, עם שוויון מלא לכל אזרחיה.

פלסטין כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם הפלסטיני, עם שוויון מלא לכל אזרחיה.

הכרה הדדית בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ובקשר ההיסטורי של העם הפלסטיני לארץ פלסטין.

גבולות פתוחים לשיתוף פעולה. גבולות חזקים לביטחון. השתלבות אזורית. שותפות כלכלית. וסוף לאמונה שעם אחד יכול להגשים את שאיפותיו הלאומיות באמצעות שלילת שאיפותיו של העם האחר.

ההיסטוריה לא תשפוט אותנו על פי הנאומים שנישא. ההיסטוריה תשפוט אותנו על פי השאלה אם היה לנו האומץ לפעול כאשר פעולה עדיין הייתה אפשרית.

הבחירה העומדת בפנינו ברורה: שתי מדינות, הכרה הדדית, ביטחון ושלום – לא מלחמה נצחית.
אני מבקש מכם לסייע בקבלת הבחירה הנכונה.

החלון לפתרון שתי המדינות עדיין לא נסגר, אבל הוא הולך ונסגר. הדורות הבאים של ישראלים ופלסטינים ישאלו אם פעלנו כאשר עוד היה זמן לפעול. הבה נוודא שהתשובה שלנו תהיה: כן.

תודה לכם,
ד”ר גרשון בסקין