מעבר לדמיון?
די קל להבין מה הישראלים חושבים על איראן ומדוע הם מצדיקים את המלחמה שישראל וארצות הברית פתחו נגדה. להלן כמה מן האמירות הפומביות העוינות והמטרידות ביותר של מנהיגה העליון המנוח של איראן, האייתוללה עלי ח׳אמנאי, על ישראל:
״ישראל לא תתקיים בעוד 25 שנים״.
״בעזרת השם, לא יישאר דבר מן הישות הציונית בתוך 25 שנים״.
״אני תומך בהשמדת ישראל״.
״הישות הציונית צועדת לעבר חורבן״.
ישראל ראתה במשך שנים רבות באיראן כוח אזורי עוין, שעלול בסופו של דבר להשיג נשק גרעיני, ואשר מאיים בגלוי על עצם קיומה. תפיסה זו נטועה עמוק במיוחד בחשיבה האסטרטגית הישראלית, לא רק בשל הרטוריקה העוינת החוזרת ונשנית של איראן כלפי ישראל, אלא גם בשל תמיכתה המתמשכת של איראן בחיזבאללה ובחמאס. פיתוח הטילים הנרחב של איראן, והקרבה של כוחות שלוחים לגבולות ישראל, הופכים את האיום האיראני למוחשי עוד יותר בעיני רוב הישראלים. בקיצור, תוכניותיה של איראן נתפסו כאיום אסטרטגי וקיומי ארוך טווח, שיש לבלום לפני שהפיכתה למדינה גרעינית תהפוך לבלתי הפיכה.
ההנהגה האידיאולוגית והצבאית של איראן הביאה רבים להאמין כי רק סנקציות ולחץ צבאי יכולים לבלום את שאיפותיה, מה שהפך את הדיפלומטיה לבלתי מציאותית לכאורה. אך בשנת 2015 הוכיחה תוכנית הפעולה המשותפת המקיפה (JCPOA) אחרת. ההסכם, שנחתם בין איראן לבין המעצמות הגדולות, הטיל מגבלות חמורות על תוכנית הגרעין האיראנית: צמצום מלאי האורניום, הגבלת רמות ההעשרה, צמצום מספר הצנטריפוגות ומתן אפשרות לפיקוח נרחב של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. בתמורה, הוקלו הסנקציות הבינלאומיות, ואיראן קיבלה מחדש גישה לנכסיה המוקפאים ולשווקים העולמיים. למרות שאיראן עמדה בתנאי ההסכם, ראש הממשלה נתניהו התנגד לו בטענה שאיראן נותרה איום קיומי, וב־2018 שכנע את הנשיא טראמפ לפרוש מן ההסכם, והוא החל להתפורר בהדרגה. לאחר מכן העשירה איראן כ־450 קילוגרם של אורניום לרמות מסוכנות, שאפשרו לה ״פריצה״ לתוכנית נשק בתוך פרק זמן קצר מאוד. גם אם ההסכם לא היה מושלם, לאחר ביטולו איראן התקדמה במהירות לעבר פצצה — דבר שהיה ניתן למנוע אילו ההסכם נותר בתוקף.
לאחר הקמת מדינת ישראל, האיום הקיומי הגדול ביותר עליה היה מצרים.
הרטוריקה של נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר המחישה את מחויבותה של מצרים לחיסולה של ישראל. הנה כמה דוגמאות:
״ישראל היא מדינה מלאכותית שחייבת להיעלם״.
״אין שום טעם לדבר על שלום עם ישראל. אין אפילו המקום הקטן ביותר למשא ומתן בין הערבים לישראל״.
״הקרב יהיה כללי, ומטרתנו הבסיסית תהיה להשמיד את ישראל״.
״דרכנו לפלסטין לא תהיה מרוצפת בשטיח אדום… דרכנו לפלסטין תהיה מרוצפת בדם״.
לפני ביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, רוב הישראלים לא באמת האמינו ששלום עם מצרים הוא אפשרי, גם אם רבים רצו בו. התחושה הדומיננטית הייתה ספקנות עמוקה יותר מאשר דחייה מוחלטת. במשך כמעט שלושים שנה הייתה מצרים במרכז העימות הצבאי הערבי עם ישראל. לכן, עבור רוב הישראלים, מצרים נתפסה כאויב הצבאי המרכזי של ישראל. ההיסטוריה הזו הפכה את השלום האמיתי לכמעט בלתי נתפס.
אך בחינה של ההיסטוריה עשויה להציע לנו תובנות לגבי האיומים הקיומיים הנוכחיים של ישראל. שלום עם מצרים נראה פעם בלתי אפשרי, והנה יש לנו הסכם שלום כבר כמעט חמישה עשורים. גם שלום עם ירדן נראה פעם בלתי אפשרי, אך בשנת 1994 חתמו ישראל וירדן על הסכם שלום. גרמניה וצרפת עברו ממלחמות חוזרות לשותפות, ואולי מרשים עוד יותר הוא שב־1965, עשרים שנה בלבד לאחר השואה, כוננו ישראל וגרמניה יחסים דיפלומטיים מלאים.
שלום מתחיל בדרך כלל לא מתוך אמון, אלא מתוך תשישות. כאשר שני הצדדים מגיעים למסקנה שהמלחמה אינה משרתת עוד את האינטרסים שלהם, הדיפלומטיה הופכת לאפשרית. גם ללא שינוי משטר כתוצאה מן המלחמה הנוכחית, מבט על הכלכלה האיראנית עשוי לספק תקווה מסוימת לשינוי.
הכלכלה האיראנית הייתה נתונה ללחץ חמור עוד לפני המלחמה, והמלחמה דחפה אותה למשבר עמוק בהרבה. בשנים האחרונות סבלה איראן מהתכווצות כלכלית חדה. מומחים מעריכים ירידה חמורה בתוצר, ויש הערכות שלפיהן הכלכלה עלולה להתכווץ בכ־10% בשנת 2026 בשל המלחמה, נוסף על הנזק שכבר נגרם מסנקציות ומחולשה מבנית. הדבר משקף הרס תשתיות, ירידה בתפוקה התעשייתית, שיבוש במסחר ובתחבורה, בריחת הון וירידה בהשקעות. האינפלציה הייתה כבר מעל 40% לפני פרוץ המלחמה, וכעת החריפה משמעותית, עם דיווחים על אינפלציית מזון של מעל 100%. לכך מתווספת קריסת המטבע, כאשר הריאל ממשיך להיחלש באופן דרמטי. הבנק המרכזי האיראני אף הנפיק את השטר הגדול ביותר בתולדותיו — 10 מיליון ריאל — כאשר האינפלציה והמלחמה מגבירות את הביקוש למזומן ומאיצות את הפיחות. המלחמה תמשיך לשבש את ענף הנפט והמסחר, נוסף על הנזק הישיר העצום שנגרם בתקיפות האחרונות על מפעלי הפלדה באספהאן ובח׳וזסתאן ועל תשתיות החשמל ברחבי המדינה. השורה התחתונה היא שהמלחמה הפכה כלכלה שברירית ממילא למצב חירום כלכלי מלא.
הצמיחה הכלכלית של ישראל מאטה, אך אינה קורסת. ישראל עדיין מתפקדת ככלכלה מתקדמת ובעלת הכנסה גבוהה, אך המלחמה עם איראן הפחיתה בבירור את תחזיות הצמיחה. ההערכות האחרונות מצביעות על כך שתחזית הצמיחה ל־2026 תעודכן כלפי מטה בהשוואה לציפיות שלפני המלחמה. המשמעות היא שהכלכלה עדיין צומחת, אך הרבה מתחת לפוטנציאל שלה, כאשר מגזרים מרכזיים נמצאים תחת לחץ, כגון תיירות, צריכה פרטית, שירותים, תעופה ולוגיסטיקה. האתגר הכלכלי הגדול ביותר של ישראל הוא הגירעון התקציבי. התקציב החדש ל־2026 הוא עתיר הוצאות ביטחון, עם תוספת של 32 מיליארד שקלים לצרכים צבאיים, וסביר שזה אינו הסכום הסופי. יעד הגירעון עומד כעת על 4.9%–5.1% מהתוצר. זהו שיעור גבוה עבור ישראל, ומשמעותו יותר הלוואות, עלייה בעלויות שירות החוב, וככל הנראה גם העלאות מסים משמעותיות בהמשך השנה. החוב של ישראל צפוי לעלות לכ־70% מהתוצר. הסיכון האמיתי איננו מיתון מיידי, אלא עשור אבוד של צמיחה איטית, מסים גבוהים וחוב גובר אם ריבוי החזיתות יימשך.
נגיד בנק ישראל לשעבר, הכלכלן בעל השם העולמי, ד״ר סטנלי פישר ז״ל, ציין כי בתנאי שלום, כלכלת ישראל יכולה לצמוח ״אפילו ב־7 אחוזים״. פישר הרחיב מעבר לשיעורי צמיחה קצרי טווח ותיאר חזון רחב הרבה יותר:
״בתוך עשור או שניים אנו עשויים למצוא את עצמנו חיים באחת הכלכלות המתקדמות בעולם״.
פישר האמין שהשלום יאפשר לישראל להמיר את החוסן הצבאי שלה לשגשוג ארוך טווח. הוא לא דיבר על שלום בין ישראל לאיראן — אלא על שלום בין ישראל לפלסטין.
יש לזכור כי במרץ 2002 אימצה הליגה הערבית את יוזמת השלום הערבית, שהציעה לישראל נורמליזציה מלאה בתמורה לנסיגה לקווי 1967 ולהקמת מדינה פלסטינית. איראן אינה חברה בליגה הערבית, ולכן לא הייתה חתומה ישירה. אך כמה חודשים לאחר מכן, ביוני 2002, ארגון הוועידה האסלאמית — שכלל גם את איראן — אימץ את היוזמה. משמעות הדבר היא שאיראן, כחברה בארגון, קיבלה אז לפחות פורמלית את המסגרת הדיפלומטית. אין כל ודאות שאם הממשלה הבאה בישראל תקבל את יוזמת השלום הערבית, איראן תשנה את עמדתה לגבי השמדת ישראל, אך היא תהיה מבודדת לחלוטין בעולם המוסלמי, שיקבל בברכה את שינוי עמדתה של ישראל ביחס להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.
קיים ספק רציני אם ישראל וארצות הברית יצליחו להשיג את מטרות המלחמה שלהן כלפי איראן. ייתכן שלא יהיה שינוי משטר, ייתכן שלא יוצא האורניום המועשר ברמה גבוהה מאיראן, והמנהיגים האיראנים החדשים עלולים להיות קיצוניים יותר מאלה שנהרגו במלחמה. גם ישראל וגם איראן סבלו מן המלחמה הזו, ועצם המחשבה על הצורך לעשות שוב את אותו הדבר בעתיד הלא רחוק צריכה להספיק כדי להתחיל לחפש חלופה לעוד מוות והרס. הדבר נמצא בידי העם בישראל והעם באיראן הרבה יותר מכפי שאנו מבינים. מלחמה צריכה תמיד להיות הברירה האחרונה האפשרית — ובמקרה שלנו היא איננה כך - ואת זה יש לשנות.