מן הטראומה אל השלום והפיוס
23 באוקטובר 2025
אני יודע שהמלחמה הסתיימה זה עתה – לפני פחות משבועיים. אני מודע לכך שמה שאני כותב כאן בא טרם זמנו. ברור ששני העמים, הישראלים והפלסטינים, נפגעו עמוקות מטראומה, כאב, סבל, אובדן ואבל על יקיריהם. תהליך ההחלמה והריפוי טרם החל באמת. בשלב זה כמעט בלתי אפשרי לישראלים ולפלסטינים לדמיין את הכאב והסבל של הצד השני. מעט מאוד אמפתיה, אם בכלל, עוברת את קווי העימות. רוב הישראלים ורוב הפלסטינים משוכנעים שאין כמעט חפים מפשע בצד השני. ישראלים רבים מאמינים שכל תושבי עזה ורוב הפלסטינים בגדה ובתפוצות חגגו את הרצח וחטיפת הישראלים ב־7 באוקטובר 2023. רוב הפלסטינים מאמינים שכמעט כל הישראלים ורבים מיהודי העולם תמכו בהפצצות ובהרס הכולל של עזה בשנתיים האחרונות. הפחד ההדדי והשנאה ההדדית הגיעו לשיאים חדשים בסכסוך הזה.
ובכל זאת החלטתי לכתוב ולפרסם את הדברים האלו עכשיו, משום שמתוך הטראומה והכאב חייבת לצמוח המסקנה שאיננו יכולים להמשיך כך. מלחמת עזה חייבת להיות המלחמה הישראלית־הפלסטינית האחרונה. יידרש זמן עד שנגיע לתודעה הזו, אך יידרשו גם קולות ומעשים שייצרו עתיד שיוביל להבנה שעלינו לעשות שלום על בסיס שוויון הזכויות לשני העמים – ישראלים ופלסטינים – החיים על אותה פיסת אדמה ששני הצדדים קוראים לה בית.
חווינו בשנתיים האחרונות יותר סבל מאשר בכל תקופה מאז 1948. לא פעם נאמר שבשביל יהודי ישראל ויהודי התפוצות היה 7 באוקטובר היום הטראומטי ביותר מאז השואה. הישראלים חיים את היום ההוא מחדש בכל יום – עם הסיפורים החוזרים ונשנים בתקשורת: בכל עיתון, בכל תחנת רדיו וטלוויזיה ובכל כינוס ציבורי. הפלסטינים בעזה, בגדה המערבית ובירושלים, כמו גם ברחבי העולם, עברו את הטראומה הלאומית הגדולה ביותר מאז הנכבה, ורבים מתארים את השנתיים האחרונות כחמורות מן הנכבה עצמה. מול חשיפת העולם כולו להרס המוחלט בעזה – שני מיליון חסרי בית, כלכלה ממוטטת, תשתיות שאינן מתפקדות: אין בתים, אין כבישים, אין חשמל, אין מים ראויים לשתייה, אין מערכות ביוב, אין בתי ספר, אין אוניברסיטאות, אין מבני ציבור, וכמעט כל בתי התפילה נהרסו – ומיליוני טונות של הריסות מפצצות ישראליות – קשה עד מאוד לדמיין כיצד אנשים שורדים מיום ליום. גם המצב בגדה המערבית הידרדר משמעותית בשנתיים האחרונות: יותר מאלף פלסטינים נהרגו בידי מתנחלים ובידי הצבא, יותר ממאה מאחזים והתנחלויות חדשים גוזלים עוד קרקע פלסטינית, אלפי עצי זית נכרתו בידי מתנחלים אלימים וכ־26 קהילות קטנות פונו בבקעת הירדן בעקבות האלימות של הצבא ושל מתנחלים, ללא כל מי שיגן עליהם ועל זכויותיהם. ובכל זאת, לאורך כמעט שמונים שנות סכסוך, שני העמים שרדו. שני העמים פיתחו אתוס דומה של הישרדות, ושניהם מדברים על נצחיות קיומם.
טענות הניצחון משני הצדדים במלחמה הזאת צריכות לזעזע את נפשנו וגופנו. במלחמה הזאת אין מנצחים. לא ייתכנו מנצחים כאשר יש כל כך הרבה סבל וכאב. יש רק מפסידים משני הצדדים. ואף על פי כן, שני הצדדים יניפו דגלים בגאווה ויכבדו את מתיהם – יקראו להם גיבורים או שהידים – וייתכן שאין דרך ראויה אחרת לכבד את מי שמסרו נפשם למען מה שראו כמען טובת עמם. אני יודע שבשלב כלשהו בעתיד יתגבש נרטיב חדש שיראה בשנתיים האחרונות את התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה שלנו.
האמונה שאין פרטנר לשלום בצד השני לא התחילה ב־7 באוקטובר. לפחות מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 התקבע בשני הצדדים הנרטיב של “אין עם מי לדבר”. אני אומר בכאב ובצער שבמשך שני עשורים שמעתי מאלפי ישראלים ואלפי פלסטינים את אותן המילים ממש: “אני רוצה שלום, אבל הם לא!” אובייקטיבית, יש מעט מאוד סיבות לחשוב אחרת. לפחות מאז האינתיפאדה השנייה – עם חלונות קטנים של שינוי – ישראלים ופלסטינים, או ישראל ופלסטין, התייחסו זה לזה כאויבים ופעלו במדיניות שמחזקת את נרטיב היעדר הפרטנר. הנרטיב הזה נשען על מציאות שחווים שני העמים זה מזה: הפלסטינים ראו את אדמתם נגזלת מהם בהתפשטות ההתנחלויות ברחבי הגדה, ראו אלימות מתנחלים גוברת במשך שנים בחסות הצבא והמשטרה, ראו את כלכלתם נמחצת תחת חסמים ישראליים – זמן רב לפני 7 באוקטובר. בעזה חיים תחת מצור צבאי מאז 2005, שנתיים אפילו לפני שחמאס תפס שליטה מלאה ברצועה. הפלסטינים ראו את הכנסת מצביעה נגד עצם אפשרות הקמת מדינה פלסטינית, ראו הסרת אזכורים חיוביים לפלסטינים מספרי הלימוד הישראלים ואף הפיכת המילה “נכבה” לכמעט אסורה. הישראלים, מצדם, ראו במשך שנים פלסטינים חוגגים פיגועים, ראו את הרשות הפלסטינית בשנותיו האחרונות של יאסר ערפאת תומכת באינתיפאדה, מייבאת נשק, משלמת למבצעי טרור ולרוב נמנעת מללחום בחמאס. הישראלים ראו את הפלסטינים בוחרים ממשלת חמאס שמטרתה חיסול ישראל. הישראלים מאמינים שיצאו מעזה ב־2005 והחזירו להם רקטות. ב־7 באוקטובר ולאחריו ראו חגיגות פומביות כשנודע על הרצח והחטיפה. הישראלים יודעים שספרי הלימוד הפלסטיניים מלמדים שנאה, ושהרשות הפלסטינית שילמה למשפחות מחבלים ולאסירים לפי משך העונש המאסר או מספר הנרצחים הישראלים. יש עוד דוגמאות רבות שמעמיקות את נרטיב “אין פרטנר”. קשה בהרבה למצוא דוגמאות של ישראלים ופלסטינים – ושל מוסדותיהם – המטפחים אמונה ורצון לשלום אמיתי.
בשנה הקרובה ילכו גם ישראל וגם פלסטין לבחירות. מבט על הזירה הפוליטית בשני הצדדים אינו מעורר השראה. המועמדים האפשריים בישראל מסתדרים עם הסקרים ומתחרים ביניהם מי ישמיע עמדות ימניות ומיליטריסטיות יותר. נדמה שכולם חסרים את ההבנה שתפקיד המנהיגות הוא לעצב דעת קהל ולא להיגרר אחריה. חסרה להם חזון לעתיד טוב יותר לישראל. הם אינם מעוררים השראה, אינם מציעים חלום של השתלבות המדינה במזרח התיכון בשותפות עם רוב האזור, המציעה אופק חדש לביטחון, לשלום ולשגשוג אזורי. איפה המנהיגים הישראלים של הדור הבא שיעמדו ויאמרו: אין פתרון צבאי לסכסוך הישראלי־פלסטיני; אי־אפשר “לנהל” את הסכסוך – צריך לפתור אותו? איפה המנהיגים שיאמרו באומץ ובשכל שכל אדם החי בין הנהר לים זכאי לאותן הזכויות? העם הפלסטיני קיים בארץ הזאת וזכאי להגדרה עצמית לאומית, בחיים של שלום לצד מדינת ישראל – זו המנהיגות המוסרית שאנו זקוקים לה בישראל, כעת, לאחר מלחמת עזה, יותר מאי פעם.
הזירה הפוליטית הפלסטינית אינה מעוררת השראה באותה מידה. כמעט ואין קולות בולטים של פוליטיקאים פלסטינים המפנימים שאין אסטרטגיה פלסטינית ישימה שתשחרר את פלסטין באמצעות מאבק מזוין. פלסטינים לא ישחררו את פלסטין באמצעות הרג ישראלים. איפה מנהיגי הדור הצעיר הפלסטינים הרוצים לחיות בחירות, בשלום, בביטחון ובשגשוג – דבר שניתן להשיגו רק באמצעות עשיית שלום אמיתי עם ישראל? כן, אני אומר לחבריי הפלסטינים, יש לכם זכות להתנגד לכיבוש – גם במאבק מזוין נגד הצבא, לא נגד אזרחים. הזכות הזו קיימת, אבל האם לא הגיע הזמן להכריז שהמאבק המזוין אינו עוד אופציה, משום שלא הניב אף הישג – הסתכלו על עזה. איפה המנהיגים הפלסטינים שמבקרים את טעותם של מנהיגים קודמים שהכחישו את הקשר של העם היהודי לארץ ישראל? כיצד יכול מוסלמי לטעון זאת בכנות אם הוא קורא את ספרו הקדוש? אפשר בהחלט לומר לעם ישראל: אנו כפלסטינים מכירים בקשר ההיסטורי והדתי של העם היהודי לארץ ישראל – ובו בזמן להזכיר לישראלים שהיהודים מעולם לא היו לבד בארץ הזאת; תמיד היו כאן גם אחרים – והאחרים הם העם הפלסטיני. איפה המנהיגים הפלסטינים שיעמדו ויאמרו למה שמכונה “תומכי פלסטין” ברחבי העולם שהסיסמה “מהנהר עד הים – פלסטין תהיה חופשית” פוגעת בעם הפלסטיני, כי היא מתעלמת מקיומה של ישראל ומשדרת שמטרת התנועה הלאומית היא חיסול ישראל? כיצד זה יסייע לחירות ולכבוד הפלסטינים? מה שעלינו לשמוע ממחנה הפרו־פלסטיני וממחנה הפרו־ישראלי הוא: מן הנהר עד הים – בשתי מדינות נבחר!”
כיצד יכולים ישראלים ופלסטינים לדמיין מציאות שבה ארץ ישראל/פלסטין מתרוקנת מאחד הצדדים? טיהור אתני הוא פשע נגד האנושות וחייב להידחות הן על ידי ישראלים והן על ידי פלסטינים. יהודים ישראלים וערבים פלסטינים נמצאים כמעט בשוויון מספרי בין הנהר לים, וכולם שייכים לארץ הזאת. ההכחשה ההדדית של הלגיטימיות הלאומית הביאה עלינו רק מוות והרס. מתוך מלחמת עזה חייבת לצמוח ההתעוררות שעלינו למצוא דרך לחיות כאן בשלום, ונראה שהדרך היחידה היא הכרה הדדית בזכות הלאומית להגדרה עצמית. פתרון שתי המדינות מונח על השולחן מאז 1936, והוא שב אלינו היום באופן בולט מתמיד. כדי להגיע אליו, הקהילה הבין־לאומית צריכה להמשיך ולהביא עוד מדינות להכיר במדינת פלסטין. אמת – זה כשלעצמו אינו משנה את מציאות הכיבוש ואינו משפר מידית את חיי הפלסטינים. אך עלינו לשאול את עצמנו: כיצד נביא את ישראל להכיר במדינת פלסטין? זה יעדנו העליון – לצד קבלת הפלסטינים את הלגיטימיות של קשר העם היהודי לארץ ישראל.
חזון שתי המדינות חייב לעבור מסגור מחדש – שתי מדינות החיות בשלום ובשיתוף פעולה עמוק, לא “אנחנו כאן והם שם” מאחורי חומות גבוהות וגדרות חזקות. עלינו להתחיל לעבוד ליישום החזון בכך שכל ישראלי ילמד ערבית מכיתה א’, וכל פלסטיני ילמד עברית מכיתה א’. אין בכך שום איום: שתי השפות אחיות, חולקות אוצר מילים רב, ולמידת שפה מגיל צעיר היא המתנה הטובה ביותר לילדים. עלינו להבין שאין היגיון בכך שישראל תרצה שכנים עניים. שגשוג פלסטיני הוא אינטרס לאומי ישראלי; על ישראל להסיר חסמים לפיתוח כלכלי פלסטיני ולעודד ולקיים שיתוף פעולה עם הממשלה הפלסטינית ועם הסקטור הפרטי הפלסטיני כדי להבטיח הצלחה. שכנים מאושרים ומשגשגים הם שכנים טובים. אך לצד זאת, צריך לדעת שאין “שלום כלכלי” בלי שלום פוליטי. ישראלים ופלסטינים חייבים ליהנות מכבוד לאומי ומזכות להגדרה עצמית. זהו רכיב מרכזי בתרבות הפוליטית של שני העמים ויסוד הכרחי להפיכת השלום לממשי.
יש לנו עבודה רבה כדי להפוך דף וליצור מציאות חדשה לישראלים ולפלסטינים. אין מנוס מכך אם באמת ברצוננו לחיות בשלום ובביטחון. זהו צו השעה לשתי החברות. יהיה קשה מאוד להתגבר על רגשות השנאה, הפחד וההשפלה. איננו יכולים פשוט “לסלוח ולשכוח” ולהמשיך הלאה. כולנו נזכור. לא נשכח. אבל לא נהיה העמים הראשונים שנאלצים לצעוד בדרך הפיוס. אם מדינת ישראל וגרמניה מצאו דרך לפיוס וליחסים טובים לאחר השואה – גם הישראלים והפלסטינים יכולים לעשות זאת. בשלב כלשהו נצטרך לעסוק באמת ובפיוס. ניתן להתחיל בכך שנכיר כי הבחירה האמיתית היחידה לשני עמים בעלי מורשת של הישרדות היא להושיט יד זה לזה בהכרה הדדית בזכויות הלאומיות על הארץ אשר בין הנהר לים.