לא עוד פגישות ישראליות–פלסטיניות חשאיות

במשך 47 שנים התמקדתי בארגון ובהובלה של פגישות חשאיות וישירות בין ישראלים לפלסטינים. משנת 1988 ועד סוף 2011 שימשתי כמנהל שותף בארגוןIPCRI המרכז ישראל־פלסטין למחקר ולמידע – אותו ייסדתי במרץ 1988, בחודש הרביעי של האינתיפאדה הראשונה. במהלך 24 השנים הללו יצרנו מרחב בטוח שבו יוכלו ישראלים ופלסטינים מן המרכז של שתי החברות להיפגש ולעבוד יחד על דרכים לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בשנים אלו ניהלנו למעלה מ־2000 קבוצות עבודה משותפות ישראליות־פלסטיניות שעסקו בכל סוגיות הסכסוך, ובהן המדינה הפלסטינית ואופי ריבונותה, סימון גבולות וניהול גבולות, ביטחון, שיתוף פעולה כלכלי, תיירות, בריאות, מים, סביבה, עתיד ירושלים, פליטים ועוד. הפגשנו בכירים בשתי הממשלות, אקדמאים ואנשי מקצוע מכל תחומי החיים הקשורים ליחסים הישראליים־פלסטיניים. היה צורך ממשי בפגישות הללו וביצירת מרחבים בטוחים שאפשרו לאנשים משני הצדדים לדבר בפתיחות, ללא חשש ששמותיהם יופיעו בעיתונים למחרת. באותן שנים היו הפגישות פרודוקטיביות מאוד, וכאשר החלו מגעים רשמיים, רבים ממנהלי המשא ומתן משני הצדדים כבר הכירו זה את זה שנים רבות, ובמקרים מסוימים אף היו חברים.

כאשר תהליך השלום החל לקרוס, נשמעה ביקורת רבה בצד הפלסטיני כלפי פלסטינים שהמשיכו להיפגש עם ישראלים. הדבר כונה “קמפיין האנטי־נורמליזציה”. הטענה הייתה כי עצם המפגש עם ישראלים מעניק לגיטימציה לכיבוש, בעוד הפלסטינים עדיין נאבקים על חירותם. נטען גם שבעוד ישראל זוכה ללגיטימציה, הפלסטינים אינם זוכים לאותה לגיטימציה. דוחות רשמיים של ישראל למוסדות בינלאומיים, כגון האו״ם, כללו סעיפים על פגישות ישראליות־פלסטיניות מתמשכות כהוכחה לכך שמדינת ישראל מקדמת שלום ודו־קיום – כאשר בפועל, במקרים רבים, לא כך היה. במקרים מסוימים אף נעשה קשה לישראלים להשתתף בפגישות הללו מחשש למעסיקיהם – לעיתים גורמים ממשלתיים – או בשל ביקורת מצד חברים ועמיתים.

בתחילה לווה קמפיין האנטי־נורמליזציה באיומים כלפי פלסטינים שתכננו להשתתף בפגישות עם ישראלים. אני זוכר היטב פגישה מתוכננת שבה קיבלו המשתתפים הפלסטינים בבתיהם או במשרדיהם מעטפה שבתוכה קליע. רוב הפלסטינים שהוזמנו השתתפו בכל זאת, אך הפחד היה מוחשי, ולאיומי האלימות הייתה השפעה. כאשר הקמפיין עבר מאיומים לאלימות בפועל, הפך ארגון הפגישות לקשה יותר ויותר. הרשות הפלסטינית ונשיאה דיברו בפומבי בזכות פגישות כאלה באירועים ברמאללה עם פעילים ישראלים, אך במציאות דיווחו פעילים פלסטינים רבים על ביקורי לילה של קציני הביטחון המסכל הפלסטיני. חלקם אף זומנו לחקירות. במשך שנים רבות לא הצליחו פלסטינים שניסו לרשום ארגוני שלום לא־ממשלתיים ברשות הפלסטינית. חלק מהארגונים הפלסטיניים הקיימים שעסקו בפעילות משותפת עם ישראלים, אוימו, חשבונות הבנק שלהם הוקפאו, או שהם סגרו את פעילותם ביוזמתם. לאחרונה איימו כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית על הנהלת אתר נוצרי באזור “ג׳”, שבו תכננו לקיים פגישה ישראלית־פלסטינית. המקום ביטל את האירוע יום לפני מועדו. מצאנו מקום חלופי קרוב, והמפגש – בהשתתפות 100 ישראלים ופלסטינים – התקיים כמתוכנן.

היו תקופות שבהן נאלצנו להוציא קבוצות של ישראלים ופלסטינים לחו״ל כדי להיפגש. קיום פגישות בישראל ובשטחים נעשה קשה יותר ויותר בשל הקושי בקבלת היתרים לפלסטינים להיכנס לישראל, ובשל העובדה שעל פי החוק הישראלי אסור לישראלים להיכנס לאזור “א׳” הנתון לשליטת הרשות הפלסטינית. בשנת 2003, בשיא האינתיפאדה השנייה, קיימנו 23 מפגשי סוף־שבוע ארוכים באנטליה שבטורקיה – במרחק שעה בלבד, בבתי מלון מצוינים ובמחירים שהתחרו במחירים בישראל. כמעט כל סוף־שבוע שני באותה שנה הייתי בטורקיה עם קבוצות של ישראלים ופלסטינים. לאחר האינתיפאדה השנייה קיימנו אף מפגשים ישראליים־פלסטיניים ביריחו – שם נדרשנו לקבל היתרים מהצבא הישראלי כדי לאפשר לישראלים להיכנס לעיר הנתונה לשליטת הרשות הפלסטינית.

לאחר ה-7 באוקטובר פחתו באופן משמעותי העניין והנכונות של ישראלים ופלסטינים להיפגש. עם זאת, רבים עדיין מכירים בעובדה שבין הנהר לים חיים כשבעה מיליון יהודים ישראלים וכשבעה מיליון ערבים פלסטינים. הם גם מבינים שסכסוך זה לעולם לא ייפתר באמצעות הימנעות משיחה, ורבים מאמינים כי בצד השני ישנם שותפים פוטנציאליים לשלום ושעלינו לפעול מולם. מיותר לציין שקמפיין האנטי־נורמליזציה הפלסטיני וקמפייני ה־BDS עדיין קיימים. יתרה מזו, מציאת מקומות בתוך הארץ לפגישות שאינן דורשות היתרים לישראלים או לפלסטינים קשה מאוד – אך קיימים מספר מקומות כאלה.

אני ממשיך לקבל הזמנות להשתתף בפגישות ישראליות־פלסטיניות המתקיימות בחו״ל ומנוהלות לפי “כללי צ׳טהם האוס” (כללים המאפשרים למשתתפים להשתמש במידע שהתקבל בפגישה, אך מבלי לחשוף את זהות הדוברים או שיוכם). “כללי צ׳טהם האוס” הפכו למילת קוד לפגישה סגורה וחשאית. לא אשתתף עוד בפגישות ישראליות־פלסטיניות חשאיות. זמנן עבר. אמשיך להשתתף בפגישות חשאיות עם משתתפים ממדינות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל – לפגישות מסוג זה עדיין יש צורך. אך עבור ישראלים ופלסטינים – עלינו לצאת מן הצללים ולהודות בגלוי באמונתנו המשותפת שעלינו ליצור שותפויות לשלום ולעבוד יחד כדי לסיים את הסכסוך.

אמונתי העמוקה היא שרוב הישראלים ורוב הפלסטינים רוצים לחיות בשלום, ואם היו מאמינים שהצד השני באמת רוצה שלום, שני הצדדים היו עושים את הוויתורים הנדרשים כדי להגיע להסכם שלום. הבעיה היא ששני הצדדים משוכנעים לחלוטין שרוב האנשים בצד השני אינם רוצים לחיות בשלום. תפיסה זו התחזקה בשל מציאות החיים של ישראלים ופלסטינים לפחות ב־25 השנים האחרונות. אין אף אחד מהצדדים שמנהיגיו מדברים באופן חד־משמעי על תמיכתם בפתרון שתי המדינות ובשלום אמיתי. מי שמדברים בלשון רכה על שלום אפשרי עושים זאת בדרך כלל תוך התייחסות לפרדיגמת ההפרדה, ואף שנדרשת הפרדה פוליטית, שלום לא יתקיים באמצעות חומות וגדרות הכובלות אנשים לכלובים. שלום נבנה באמצעות יצירת שיתופי פעולה חוצי־גבולות, ולא באמצעות הפרדה כפויה.

קשה להאמין כי שלום ישראלי־פלסטיני אפילו אפשרי. בניגוד לעבר, משאים ומתנים עתידיים יהיו ככל הנראה אזוריים יותר ולא רק דו־צדדיים. שלום ישראלי־פלסטיני ייתמך בהסכמי ביטחון אזוריים ובפיתוח כלכלי אזורי – שיספקו ערבויות יציבות הרבה יותר הן לישראל והן לפלסטין. הדרך לשלום זה חייבת להיסלל בידי ישראלים ופלסטינים אמיצים דיים לעמוד יחד, לאחוז ידיים, ולקרוא במשותף לבניית שותפויות שלום בין ישראל לפלסטין. אין לנו עוד מקום או זמן להסתתר מאחורי דלתות סגורות – איננו יכולים להרשות לעצמנו את המותרות והנוחות של השהייה בצללים. הגיע הזמן שתומכי השלום הישראלים והפלסטינים יצאו קדימה ויציגו את תקוותיהם וחזונם לאור יום.