לדבר על שלום כשטילים נופלים
יש רגעים שבהם דיבור על שלום נתפס בקרב רבים בינינו כנאיבי, לא שייך. כאשר טילים נופלים, כאשר אזעקות מריצות משפחות למרחבים מוגנים, כאשר ישראל תוקפת את איראן ואת חיזבאללה ולבנון שוב בוערת, כאשר עזה עדיין מרוסקת וסוריה שבורה - קל לומר: עכשיו זה לא הזמן לדבר על שלום.
השקפתי הפוכה לגמרי. לדעתי, זהו בדיוק הזמן לדבר על שלום - לא כסיסמה ולא כמשאלת לב רגשנית, אלא כצורך אסטרטגי. אם איננו מסוגלים לדבר על שלום בזמן שטילים נופלים, אויבינו יקבעו לא רק את סדר היום הביטחוני שלנו, אלא גם את גבולות הדמיון שלנו.
שום מדינה אינה יכולה להשלים עם ירי טילים לעבר אזרחיה. לישראל יש הזכות והחובה להגן על אזרחיה. אסור לאפשר לחיזבאללה להשתמש בלבנון כבמשטח לשיגור טילים נגד ישראל, ואסור לאפשר לאיראן להקיף את ישראל בשלוחיה ולהתמיד באיומים להשמדתה.
אבל כוח צבאי לבדו לא יעניק לנו את החיים שאנו רוצים – חיים של ביטחון ושלווה. ישראל בנתה חלק גדול מתפיסת הביטחון שלה על כוח, הרתעה, חומות, מודיעין ועוצמה אווירית. כל אלה נחוצים, ואין לוותר על אף לא אחד מהם. אולם, ישראל יכולה לנצח בקרבות ועדיין להפסיד את האפשרות לחיות כאן חיים נורמליים.
בנימין נתניהו הוא אסון עבור ישראל לא רק בגלל מחדליו וכישלונותיו במנהיגות, בשיקול הדעת ובאי-קבלת אחריות עליהם, אלא גם בגלל תפיסת העולם שכפה על המדינה. הוא רואה בכל בעיה מסמר, ומאלץ את כולנו לחיות כפטיש. כל אתגר נענה בעוד כוח, בעוד הפצצות, בעוד חיסולים ובעוד כיבוש. כל אלה לא יפתרו דבר, לא יביאו ביטחון אמיתי, לא יביסו את תביעת הפלסטינים לחירות, ולא יספקו לגיטימציה לישראל. הפעלת כוח ללא תכלית מדינית איננה אסטרטגיה, היא מתכון לפגיעה עצמית לאומית. מדינה אינה יכולה להפציץ את דרכה אל קבלה, לכבוש את דרכה אל שלום, או להלום בפטיש את דרכה אל העתיד.
לכן עלינו לדבר על שלום - עם פלסטין, עם לבנון, עם סוריה, ועם מדינות נוספות במרחב.
שבעה באוקטובר היה צריך להביא אחת ולתמיד קץ לאשליה שאפשר לנהל את הבעיה הפלסטינית, לתמרן אותה, להכיל אותה, לעקוף אותה או לשכוח אותה. אי אפשר. אנחנו צריכים להבין שאין פתרון צבאי לשאלה הפלסטינית. אין עתיד דמוקרטי לישראל כל עוד מיליוני פלסטינים חיים ללא חירות וללא זכויות פוליטיות. והפלסטינים צריכים להבין שאין מדינה פלסטינית הראויה לשמה, אם היא נשלטת בידי פלגים חמושים, שחיתות, דיקטטורה או חסות זרה. ישראלים ופלסטינים גם יחד חייבים לדעת שהעתיד חייב להיות מציאות של שתי מדינות: ישראל ופלסטין, זו לצד זו, בגבולות בטוחים ומוכרים, בהכרה הדדית, בהסדרי ביטחון אמיתיים ומפוקחים ובתמיכה אזורית.
ביחס ללבנון עלינו לומר דבר שישראלים כמעט אינם אומרים בבירור מספיק: לבנון איננה חיזבאללה. העם הלבנוני הוא בן ערובה - של חיזבאללה, של ההשפעה האיראנית, של קריסת המדינה, של השיתוק העדתי ושל מלחמות שאחרים מנהלים על אדמתו. ישראל חייבת להגן על עצמה מפני חיזבאללה, אך אסור לה להפוך בעיני הישראלים את לבנון כולה לחיזבאללה, או לגרום לכל הלבנונים להרגיש שישראל אינה רואה אותם כבני אדם אלא רואה בהם מטרות בלבד.
לישראל לא יהיה גבול צפוני יציב בלי מדינת לבנון: צבא לבנוני מועצם, ריבונות משוקמת, ערבויות בינלאומיות, גיבוי אזורי ותהליך ברור להסרת כוחו הצבאי העצמאי של חיזבאללה. ביטחון לישראל בגבולה הצפוני לא ניתן להשיג רק באמצעות הפצצות של ישראל. השגתו מחייבת דיפלומטיה, לחץ אמריקאי, מעורבות צרפתית, תמיכה ערבית והסדר אזורי ממשי. תושבי קריית שמונה ומטולה ראויים לשוב לבתיהם בבטחה ולחיות בביטחון, ותושבי דרום לבנון ראויים לחיות בלי שישתמשו בהם כבעומק אסטרטגי של איראן.
עם סוריה האתגר שונה, אך לא פחות חשוב. סוריה נהרסה בידי דיקטטורה, מלחמת אזרחים, התערבויות זרות, מיליציות איראניות, כוח רוסי, אינטרסים טורקיים ותנועות ג׳יהאדיסטיות. ישראל אינה יכולה להעמיד פנים שסוריה היא רק חזית צבאית. במשך שנים דמיינו ישראלים שלום עם סוריה דרך העדשה הצרה של רמת הגולן. האתגר של ישראל בגבול הסורי לא נעלם, אך האינטרס המיידי כיום הוא למנוע התקפות חוצות גבול. האינטרס ארוך הטווח של ישראל, לבנון וסוריה הוא סוריה יציבה, משום ששכן הרוס לעולם אינו מקור לביטחון מתמשך יציב לאורך זמן.
קיימות הזדמנויות להסכמים פוליטיים־ביטחוניים בין ישראל לסוריה. הסכמים כאלה אינם מחייבים כיום נוכחות צבאית ישראלית עמוקה בתוך השטח הסורי ברמת הגולן הסורית - מתוך הכרה בכך שכל הגולן הוא שטח כבוש, אך בשלב זה אפשר להגיע להסכמי ביטחון עם המשטר הסורי, אם ישראל תיסוג כעת מהשטחים שכבשה שם בתקופה האחרונה.
מעבר לפלסטין, לבנון וסוריה ניצב האזור כולו. יוזמת השלום הערבית מ–2002 נותרה אחד המסמכים החשובים ביותר שהעולם הערבי הניח אי פעם על השולחן. המסר שלה היה פשוט: סיימו את הכיבוש, פתרו את הסוגיה הפלסטינית, וישראל תוכל להתקבל באזור. כעת יש להפוך את ההצעה הזאת לארכיטקטורה אזורית מעשית: שיתוף פעולה ביטחוני, פיתוח כלכלי, נורמליזציה, מדינה פלסטינית, הכרה הדדית וערבויות בינלאומיות.
לסעודיה, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, קטר, בחריין, מרוקו ומדינות אחרות יש תפקיד למלא. לאירופה יש תפקיד. לארצות הברית יש תפקיד מכריע. לנשיא טראמפ יש מנוף השפעה על ישראל שאין כיום לאף מנהיג אחר בעולם. אם ארצות הברית, מדינות ערב ואירופה ידברו בקול אחד, שום ממשלה בישראל לא תוכל להתעלם מהם לנצח.
אבל גם לישראלים יש יכולת פעולה. איננו יכולים לחכות שאחרים יצילו אותנו מדלות הדמיון הפוליטי שלנו. אנו זקוקים למנהיגות שאומרת לציבור את האמת: כן, עלינו להילחם במי שתוקפים אותנו; כן, עלינו לשמור על עליונות צבאית; כן, עלינו להגן על כל אזרח. אבל שום דבר מאלה אינו מחליף את הצורך בתוכנית מדינית. מדינה שרק נלחמת, בלי לדעת לאן היא רוצה להגיע, אינה מונהגת. היא מתנהלת כעיוורת ממשבר למשבר.
לכן היעדר האומץ בקרב הפוליטיקאים הישראלים המבקשים כעת את השלטון הוא מסוכן כל כך. רבים מדי מהם החליטו מראש ששלום עם הפלסטינים הוא בלתי אפשרי. הם אינם מציעים חזון, אינם מציעים תקווה, ואינם מציעים חלופה רצינית לסכסוך הקבוע של נתניהו. הם ממשיכים להשלות את הציבור שעוד מאותו הדבר הוא אסטרטגיה: עוד כוח, עוד חומות, עוד המתנה למלחמה הבאה. ישראל אינה זקוקה לגרסה חדשה של נתניהו. עלינו להחליף אותו בראש ממשלה שיעשה כל מאמץ אפשרי כדי לעשות שלום עם שכנינו - לא באדם שבורח מן המשימה החשובה ביותר של כל מנהיג ישראלי.
שלום אינו מתחיל כאשר כולם אוהבים זה את זה. שלום מתחיל כאשר מספיק אנשים מבינים שהמציאות בהיעדרו היא בלתי נסבלת, ואנחנו כבר שם. הטילים מאיראן, מחיזבאללה ומתימן אינם מוכיחים שהשלום בלתי אפשרי. הם הוכחה לכך שהיעדר שלום הוא קטלני.
אנחנו צריכים לדבר על שלום משום שילדינו עייפו מלשבת במקלטים, ילדים לבנונים חיים תחת הפצצות, ילדים פלסטינים חיים בין חורבות, וילדים סורים חיים במדינה שכבר איבדה יותר מדי. אם כל מה שישמעו הוא נקמה ופחד, הדור הבא ימשיך את מה שאנחנו נכשלנו לסיימו.
עתידה של ישראל אינו יכול להיבנות רק על כוחו של צבאה. עליו להיבנות גם על דיפלומטיה ועל אומץ פוליטי לומר, דווקא עכשיו: אנחנו כאן כדי להישאר, וגם שכנינו כאן כדי להישאר. השאלה איננה אם אנחנו יכולים לדבר על שלום בזמן שטילים נופלים. השאלה היא אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו שלא לדבר עליו.