עזה: להתמודד עם החינוך אחרי המלחמה
שיקום עזה יימשך זמן רב. כל מי שחושב על עתידה של עזה מבין שהמשימה הראשונה שיש לטפל בה היא מתן פתרונות דיור זמניים ראויים ליותר משני מיליון תושבי הרצועה. תשתיות מים, תברואה, חשמל, כבישים וחיבור לאינטרנט חייבים להיות חלק מהבנייה המיידית. אם אנחנו רוצים אפילו לדמיין עתיד שבו תושבי עזה בוחרים לחיות בשלום עם ישראל, אלה הם הצעדים הראשונים שיש לנקוט בהם — עוד לפני שניגשים לכל ההתפתחויות הפוליטיות שצריכות להתרחש, ובראשן ההכרה בזכותו של העם הפלסטיני לחירות ולהגדרה עצמית.
עזה נהרסה על ידי ישראל, ולמעלה מ־70 אלף עזתים נהרגו; העזתים לא ישכחו זאת לעולם, ויהיה קשה להם מאוד לסלוח. אך רוב העזתים ששוחחתי איתם אמרו גם כי אף שישראל ביצעה את ההרס וההרג, הם מטילים את האחריות על חמאס. התחושה הציבורית שהם מתארים היא שתושבי עזה אינם רוצים לראות עוד אף אדם מחמאס בחייהם. רבים מהם אמרו שהם רוצים רק לחיות בשלום ולא לראות עוד מלחמה. זו נקודת פתיחה חדשה עבור העזתים לבנות עתיד חדש שמעניק תקווה לחירות ולחיים טובים בהרבה.
ב״תכנית 20 הנקודות״ של דונלד טראמפ לסיום מלחמת עזה, נקודה 18 קוראת להקמת תהליך בין־דתי/דיאלוג המבוסס על סובלנות ועל דו־קיום בשלום, במטרה לשנות דפוסי חשיבה ונרטיבים של פלסטינים וישראלים באמצעות הדגשת היתרונות שהשלום יכול להביא. זוהי נקודה מכרעת בתכנית. חשוב שהשינויים והרפורמות המוצעים בתחום החינוך יתרחשו בשני הצדדים — בישראל ובפלסטין. אתחיל בעזה, פשוט משום שהשפעת ארצות הברית ומועצת השלום תהיה עמוקה כל כך בעזה, עד שדווקא שם ניתן יהיה להתחיל בשינויים ראשונים. הצלחת השינויים בעזה תשפיע על שינויים בגדה המערבית, והיא חייבת להשפיע גם על החינוך בישראל.
רפורמה חינוכית
ליבת הרפורמה בחינוך בעזה חייבת להתבסס על ארבעת ה־ D - דה־מיליטריזציה (נִטְרול ממד צבאי), דה־רדיקליזציה (צמצום קיצוניות), דמוקרטיזציה, ופיתוח. התהליך חייב להיות מתוכנן כך שיהיה מקובל על פלסטינים, על התורמים ועל הגורמים הבינלאומיים הנוטלים חלק בשיקום של עזה, מבלי לעורר חשש מ״חינוך מחדש״ כפוי. המסגרת צריכה להיות גישה אזרחית, בהובלה אזרחית, לשיקום ולרפורמה של מערכת החינוך בעזה לאחר הפסקת הלחימה. מטרתה להשיב חיים נורמליים, לבנות יכולת אזרחית, ולטפח התפתחות אנושית — תוך מניעת הפיכת מערכת החינוך לכלי בידי פלגים חמושים, פלגים פוליטיים או אג׳נדות ביטחוניות חיצוניות.
המסגרת צריכה להישען על ניסיון בינלאומי של חברות לאחר סכסוך, ובהן צפון אירלנד, בוסניה וקולומביה, ואף על מצבים שלאחר מלחמת העולם השנייה כמו גרמניה ויפן, ועל תהליכי פיוס בין מדינות — למשל בין גרמניה לצרפת ואחרות.
העקרונות המנחים
חשוב לזכור: החינוך הוא מוסד מייצב, ולא נשק פוליטי. מערכת החינוך המתוקנת חייבת להיות בבעלות פלסטינית, עם תמיכה בינלאומית. בתי הספר חייבים להיות מרחבים אזרחיים, ניטרליים ומוגנים. יש להגדיר את בתי הספר כאזורים אזרחיים נטולי נשק — ובכלל זה הסרת סמלים של נשק ואמל״ח מחומרי הלימוד ומתחומי המוסדות החינוכיים.
כדי להעניק למערכת לגיטימציה, רשות החינוך חייבת להיות תחת שליטת מבנה הממשל הפלסטיני הזמני. האמריקאים ואחרים יתעקשו על תכנית ברורה לדה־רדיקליזציה. כדי שזה יוכל לקרות, חייבים להצטמצם התמריצים לאלימות — כלומר, סיום המלחמה חייב להיות אמיתי, וישראל חייבת להפסיק את שליטתה ולהסיר את המכשולים שהיא מציבה לחיי העזתים.
אין אזור סכסוך אחר הדומה בדיוק לישראל–פלסטין, אך יש לקחים שניתן ללמוד ולהתאים מאזורים אחרים. כך למשל, בצפון אירלנד הושגה דה־רדיקליזציה באמצעות בניית מיומנויות וייצוג פוליטי (סוכנות פוליטית), ולא באמצעות כפיית נרטיבים. נעשו מאמצים לעבור מהטפה ותעמולה לחשיבה ביקורתית, אוריינות תקשורתית, היגיון מבוסס־ראיות, וביטול האדרת האלימות. בצפון אירלנד התמקדו במיוחד בהכשרת מורים, עם דגש על פדגוגיה מודעת־טראומה, יכולת לנהל מחלוקת בלי אלימות, הוראת השתתפות פוליטית לא־אלימה, ומיומנויות לניתוח סכסוכים.
הסוגיה הקשה ביותר שעמה תצטרך להתמודד מערכת החינוך החדשה בעזה היא כיצד ללמד על הסכסוך: על העם הפלסטיני ומאבקו למדינה, על תהליך השלום שנכשל, על ישראל, על העם היהודי ועל הקשר של שני העמים למולדת המשותפת של פלסטין/ישראל. להלן כמה מחשבות וכמה לקחים שנלמדו מניסיוני בהפעלת תוכנית לחינוך לשלום בישראל ובפלסטין בשנים 1994–2005.
מה על העזתים ללמוד על פלסטין ועל הפלסטינים
בעזה שלאחר המלחמה אי אפשר לדרוש מהחינוך לשאת את הנטל הבלתי אפשרי של מחיקת כאב, היסטוריה או זהות לאומית. משימתו צנועה יותר — ובו בזמן עמוקה יותר: לסייע לחברה מרוסקת לשקם כבוד, ידע ויכולת פעולה, ולהבטיח שהדור הבא יהיה מצויד להיאבק על זכויות פלסטיניות מבלי להיות כלוא במלחמה מתמדת. פירוש הדבר הוא ללמד על פלסטין, על הזהות הפלסטינית ועל הסכסוך הישראלי–פלסטיני ביושר, בביטחון ובאחריות — לא כתעמולה, ולא כ״שלום״ כפוי — אלא כחינוך שמכין צעירים לחיות, לחשוב ולפעול כאזרחים.
בעזה שלאחר המלחמה, יש ללמד את הזהות הפלסטינית בראש ובראשונה כזהות של תרבות וחברה חיה — לא רק כזהות של קורבן שעוצבה על ידי הסכסוך. ילדים צריכים לדעת מי הם לפני שמבקשים מהם להבין מול מי הם מצויים בסכסוך. החינוך צריך לעגן את הזהות בשפה, בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בתרבות ובחיי קהילה: סיפורן של הערים והכפרים הפלסטיניים, תולדות משפחות, חקלאות ומסחר, ספרות ושירה, מוזיקה וריקוד, פלורליזם דתי וחברתי, והמגוון של החוויות הפלסטיניות בעזה, בגדה המערבית, בתוך ישראל ובתפוצות. סוג כזה של הוראה משיב גאווה בלי שנאה. הוא מעביר מסר ברור: הזהות הפלסטינית עשירה ושלמה בפני עצמה; היא אינה תלויה בשלילת האחר.
אחרי מלחמה, הלגיטימציה אינה נובעת מסיסמאות אלא מהבנה המבוססת על זכויות. יש ללמד תלמידים פלסטינים את שפת זכויות האדם, המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ההגדרה העצמית, השוויון והאחריות האזרחית. הדבר מסייע לצעירים להבין שתמיכה בזכויות הפלסטיניות אינה מחייבת נאמנות לפלג אחד או לשיטה אחת. הוא גם מלמד אותם לטעון לזכויותיהם באמצעות חוק, אתיקה וראיות — ולא באמצעות דה־הומניזציה או הסתה — ובכך לחזק את האמינות הפוליטית הפלסטינית ולא להחלישה. עליהם גם להיות מאותגרים להבין שהמאבק המזוין לשחרור פלסטין לא השיג את היעד הרצוי והותיר את עזה בהריסות.
הוראת הסכסוך באמצעות עובדות ונרטיבים פלורליסטיים
יש ללמד את הסכסוך הישראלי–פלסטיני — אך בזהירות וברצינות. ראשית, על התלמידים ללמוד ציר זמן עובדתי משותף: שלהי התקופה העות׳מאנית, המנדט הבריטי, עלייתן של שתי תנועות לאומיות, מלחמת 1947–1949 ומשבר הפליטים, מלחמת 1967 והכיבוש, תהליך אוסלו, האינתיפאדות, ההתנתקות מעזה, המצור, המלחמות החוזרות וההרס האחרון. העובדות צריכות להיות מוצגות ללא סיסמאות, ובהתאמה לגיל.
שנית, יש להציג לתלמידים נרטיבים מקבילים: הנרטיב הפלסטיני של עקירה/נישול, כיבוש ושלילת זכויות; הנרטיב היהודי־ישראלי של עם, קשר היסטורי, רדיפות ופחדים ביטחוניים; וכן נקודות המבט של אזרחי ישראל הפלסטינים — שלעתים קרובות מוזנחות.
המטרה החינוכית אינה הסכמה. המטרה היא היכולת לומר: “אני מבין כיצד הצד האחר רואה זאת — גם אם אני דוחה את מסקנותיו.” יכולת זו היא שמבדילה בין בגרות פוליטית לבין סכסוך תמידי.
הוראת התנגדות, אסטרטגיה והשלכות
החינוך שלאחר המלחמה אינו יכול להאדיר אלימות — אך גם אינו יכול לשקר לגבי ההיסטוריה. מאבק מזוין, התנגדות לא־אלימה, אי־ציות אזרחי, דיפלומטיה ומאבק בינלאומי צריכים כולם להילמד כאסטרטגיות, שלכל אחת דוגמאות היסטוריות, ודיונים מוסריים, השלכות משפטיות ותוצאות. על התלמידים ללמוד לשאול: מה מקדם זכויות? מה קונה לגיטימציה? מה מגן על אזרחים? מה מוביל להישגים פוליטיים בני־קיימא? כך הופכת ההתנגדות ממיתוס לאוריינות אסטרטגית.
התמודדות עם טראומה בלי להפוך אותה לשנאה
לאחר אובדן עצום, בתי הספר צריכים להיות גם מקומות של תיקון רגשי. החינוך צריך לכלול פרקטיקות רגישות לטראומה, אוריינות של אבל ומיומנויות תמיכה קהילתית — כדי לסייע לתלמידים לעבד כאב מבלי להפוך אותו לזעם קבוע. זו אינה “רכות פסיכולוגית”; זהו תנאי להישרדות חברתית.
גבול מוסרי ברור: כבוד ללא הסתה
החינוך שלאחר המלחמה חייב להציב קווים ברורים. עליו לדחות דה־הומניזציה של יהודים או ישראלים, דמוניזציה דתית, האדרת הרג ומוות, מיתוסים של קונספירציה והכחשת עובדות היסטוריות. במקביל, עליו להגן על לימוד הנכבה והכיבוש כהיסטוריה פלסטינית חיה ומוחשית. לימוד הזכויות הפלסטיניות חייב להיות ברור ולא מתנצל. ביקורת לגיטימית על מדיניות וממשלות ישראל היא הכרחית. האיזון הזה הוא שמאפשר להפוך את החינוך למגן של הכבוד הפלסטיני ולא לנשק שמערער אותו.
מטרת לימוד פלסטין והסכסוך בעזה שלאחר המלחמה אינה לייצר הסכמה, סליחה או חיבה. אי אפשר לכפות דברים כאלה, וייתכן שיידרשו שנים רבות עד שיוכלו להתרחש. המטרה היא לגדל פלסטינים שיודעים מי הם, מבינים את זכויותיהם, מסוגלים להסביר את מאבקם בלי שנאה, ומסוגלים לבחור עתיד במקום לרשת מלחמה. בטווח הארוך, זו אינה ויתור; זו צורה של עוצמה לאומית.
מה צריך ללמד על יהודים ועל ישראל?
הדגש צריך להיות על היסטוריה, לא על מאבקי לגיטימציה. יש להפריד בין עובדות היסטוריות לבין טענות פוליטיות. להלן כמה נקודות מרכזיות — ואני מודה שהן שנויות במחלוקת בעיני פלסטינים רבים — אך חיוני ללמד אותן: היהודים הם עם ילידי של הארץ הזו ושל האזור. נוכחות יהודית בארץ התקיימה בתקופה המקראית הקדומה, בתקופות הרומית והביזנטית ועוד. הייתה נוכחות יהודית רציפה בארץ, גם אם לעיתים כמיעוט. חידוש הנוכחות היהודית בארץ בעת החדשה התרחש באמצעות הציונות.
מה שאין לדרוש בתכנית הלימודים הוא קבלה של הציונות כמוסרית, הסכמה עם מדיניות ישראל, או הזדהות רגשית עם נרטיבים יהודיים. הנדרש הוא להבין את קיומה של ישראל ואת המציאות שהיא לא תיעלם.
יש ללמד על הקשר היהודי לארץ לצד הקשר הפלסטיני לאותה הארץ — לא במקומו. לשני עמים קשרים עמוקים, אמיתיים, היסטוריים ודתיים לאותה הארץ. דוגמה מצוינת לניסיון לרפורמה חינוכית היא ספר הלימוד שפיתחו המנוח פרופ’ דן בר־און ופרופ’ סמי עדוואן — “Side by Side: Parallel Histories of Israel-Palestine” (״זה לצד זה: היסטוריות מקבילות של ישראל–פלסטין״). לפני יותר מעשרים שנה, בעיצומו של גל אלימות רחב בישראל ובפלסטין, התכנסה קבוצה של מורים ישראלים ופלסטינים כדי להתמודד עם מה שנראה לרבים כתהום בלתי ניתנת לגישור בין שתי החברות. הם הופתעו עד כמה ספרי הלימוד הישראליים והפלסטיניים הסטנדרטיים מציגים באופן שונה את אותם האירועים, והחלו לחקור כיצד הבנה חדשה של ההיסטוריה עצמה עשויה לפתוח סוגים שונים של דיאלוג באקלים עוין. מטרתם המוצהרת הייתה “לפרק מנשק” את הוראת ההיסטוריה של המזרח התיכון בכיתות בישראל ובפלסטין. התוצאה הייתה “נרטיב כפול” מרתק וחסר תקדים של ההיסטוריה הישראלית והפלסטינית. הספר כולל את ההיסטוריה של שני העמים בשני נרטיבים נפרדים המוצבים ממש זה לצד זה, כך שהקוראים יכולים לעקוב אחרי כל אחד מהם מול האחר, ולזהות היכן הם שונים והיכן הם מצטלבים. במסגרת העבודה הזו הכירו המורים הישראלים והפלסטינים גם בטראומה ההיסטורית היהודית וגם בטראומה הפלסטינית. מאז נכתבו פרקים חדשים של טראומה לשני העמים, העולים בהרבה על מה שנחווה בשמונים השנים האחרונות.
לימוד עברית בעזה ובגדה המערבית כשפת השכן ולא כשפת האויב צריך להיות מיושם, בדיוק כפי שלימוד ערבית לכל דוברי העברית בישראל צריך להתחיל כבר מכיתה א’. שפה שוברת מיתוסים מהר יותר מהרצאות.
תלמידי עזה צריכים להיחשף לקולות של יהודים ישראלים התומכים בשלום ומכירים בסבל הפלסטיני ובזכויות הפלסטיניות. עליהם גם לשמוע קולות של משפחות שכולות משני הצדדים. יש ללמד בעזה על ישראל ועל יהודים בדרך שמכבדת את הזהות והסבל הפלסטיניים, מלמדת אמת בלי השפלה, מפרידה בין היסטוריה לפוליטיקה, ומכינה לדו־קיום — לא לכניעה. המטרה אינה אהבה. המטרה היא הבנה ללא שנאה.
צעדים ראשונים
כדי שכל זה יוכל לקרות, חיוני קודם כול להשיב את החינוך להיות מנוע ההון האנושי המרכזי של עזה. יש להעדיף השקעות בחינוך. שיקום והצטיידות בתי ספר חשובים לא פחות מהספקת דיור זמני. יש לגייס מורים ולספק להם שכר ראוי כדי להבטיח את איכות האנשים בכיתות. המורים חייבים לעבור הכשרה מחדש בהתאם לתכנית הלימודים החדשה, עם תשומת לב מיוחדת לפדגוגיה מודעת־טראומה. אוריינות תקשורתית וחשיבה ביקורתית הן ליבה מרכזית בהוראת דור שלאחר המלחמה. יש לבודד מורים ובתי ספר מהשפעת קבוצות חמושות, מפטרונות פוליטית־פלגית, וממעורבות של גורמי ביטחון/מודיעין בתוכן תכניות הלימודים.
עלינו לבטל סיסמאות של האדרת “מות קדושים”. אין צורך למהר עם “פרויקטים של דו־קיום” שנראים כמו נורמליזציה. רק בשלב מאוחר יותר, כשהפוליטיקה תאפשר זאת, ניתן יהיה לטפח תוכניות שירחיבו קשרים אזוריים וקשרים עם ישראלים.
הכותב הוא מנהל תחום המזרח התיכון בארגון International Communities Organisation,
ומראשי “ברית לשתי מדינות” (Alliance for Two States).
התוכנית יפה, מחממת לב, אנושית ומוסרית. אבל אינני מאמינה שהיא ניתנת להגשמה בנסיבות הקימות כעת.. לא או"ם, לא צה"ל, לא אוסף בובות על חוט של טרומפ, לא ממשלת ישראל. מר בסקין אני אוהבת אותך ומכבדת אותך אבל הצעותיך מעלות דמעות בעיני, דמעות יאוש. סליחה.............ך