מאחד העם אל בנימין נתניהו

חזונו המוסרי של אחד העם והכישלון הפוליטי של ראש ממשלת ישראל שכיהן יותר מכל קודמיו

ישראל של היום היא ללא ספק מדינה חזקה. יש לה עוצמה צבאית אדירה, טכנולוגיה מתקדמת וחוסן שהתפתח מעשורים של עימות. ואף על פי כן, ישראל היא גם מדינה פגומה עמוקות - פוליטית, מוסרית ואסטרטגית. ישראל, ואנו אזרחיה, לכודים במעגל של פחד, שליטה על עם אחר, ומלחמות חוזרות, שאינן מייצרות ביטחון, לגיטימציה או תקווה.

מצבה של ישראל נחזה כבר לפני יותר ממאה שנה בידי אחד העם (אשר גינצברג), מן ההוגים הציונים היהודים החשובים ביותר. אחד העם הזהיר כי ריבונות יהודית המנותקת מן האתיקה היהודית תערער לבסוף את עצמה. הוא לא התנגד לכוח; הוא עמד על כך שכוח חייב להיות מרוסן באחריות מוסרית. כיום קשה להימלט מן המסקנה שישראל התעלמה מאזהרה זו - והיא משלמת את המחיר, מחיר שילך ויגדל עם הזמן.

הפער בין חזונו של אחד העם לבין המציאות הפוליטית שעוצבה לאורך שנים רבות בידי בנימין נתניהו, ראש הממשלה שכיהן בתפקיד יותר מכל אחר בתולדות ישראל, אינו יכול להיות גדול יותר. אחד העם הציע תפיסה מושרשת בריסון מוסרי, בכבוד האדם ובאחריות כלפי הזולת. נתניהו טיפח אסטרטגיה פוליטית המבוססת על מצב חירום מתמיד, נורמליזציה של הכיבוש, צמצום הפוליטיקה לניהול ביטחוני, וכעת גם סיפוח בלתי חוקי של שטחים פלסטיניים.

הניגוד הזה אינו תיאורטי. הוא עומד בלב המשבר המתמשך של ישראל.

אחד העם: ריבונות כמבחן מוסרי

אחד העם דחה את הרעיון שהציונות היא רק תגובה לאנטישמיות או מיזם של בניית מדינה לשם עצמה. בעיניו, הציונות הייתה ניסוי מוסרי. הריבונות היהודית לא הייתה נקודת הסיום; היא הייתה תחילתו של מבחן. ״מדינה״, כתב, ״איננה תחילת הגאולה אלא מבחנה״.

במאמרו משנת 1891, ״אמת מארץ ישראל״, ניפץ אחד העם גם את המיתוס של ארץ ריקה. בדומה לז’בוטינסקי, הוא עמד על כך שהאוכלוסייה הערבית של פלסטין היא ממשית, מושרשת, ותתנגד לעוול. ״הארץ איננה ריקה; היא מיושבת״, הזהיר, והוסיף כי פגיעה באוכלוסייה המקומית תהרוס בסופו של דבר את הלגיטימציה המוסרית של המפעל הלאומי היהודי. אזהרה זו התבררה כמדויקת עד כאב. בעיני אחד העם, הלאומיות היהודית יכולה לשרוד רק אם תישאר בלתי נפרדת מערכים אנושיים אוניברסליים. כוח הנוטש את האתיקה אינו מחזק את הציונות; הוא מרוקן אותה מבפנים.

הציונות של נתניהו: כוח ללא כיוון

ראש הממשלה בנימין נתניהו מייצג את הגישה ההפוכה. תפיסת עולמו הפוליטית עוצבה כמעט כולה בשפת האיום, ההרתעה וההישרדות הפוליטית האישית שלו. לאורך שנים רבות בשלטון הפך נתניהו את הפוליטיקה הישראלית למצב חירום קבוע, שבו שאלות מוסריות נתפסות כמותרות לא רלוונטיות ופתרונות פוליטיים ארוכי טווח נדחים ללא סוף. נתניהו היה ברור ועקבי בדחיית ריבונות פלסטינית. בשנת 2015, ערב הבחירות, הכריז: ״לא תהיה מדינה פלסטינית במשמרת שלי״. אף שניסה מאוחר יותר למסגר מחדש את דבריו לקהל הבינלאומי, מדיניותו מאז 2009 משקפת בעקביות עמדה זו. הסירוב לקדם פתרון פוליטי בר־קיימא היה מרכזי למנהיגותו - ומרכזי גם לכישלונה. מסלול זה לא יצר ביטחון. הוא הוביל ישירות ל־7 באוקטובר 2023.

במקום לראות בריבונות אחריות מוסרית, נתניהו מתייחס לכוח כמטרה בפני עצמה. נאומיו רוויים בטראומה היסטורית ובפחד קיומי. באו״ם בשנת 2012, כשהוא מניף ציור של פצצה מצוירת, הכריז: ״הלקח של ההיסטוריה ברור: פיוס רק מזמין עוד אלימות״. המסר עקבי: ריסון הוא חולשה, פשרה היא סכנה, והרהור מוסרי הוא נאיבי. בכך הוא השחית חברה שלמה.

נורמליזציה של הכיבוש

תחת הנהגתו של נתניהו חדלו הכיבוש בגדה המערבית ושליטתה של ישראל בעזה מלהיות זמניים. הם הפכו לנורמה, לביורוקרטיים, והורחקו במידה רבה מן הדיון המוסרי. הרחבת ההתנחלויות הואצה, במיוחד בשנתיים האחרונות, האופק הפוליטי הפלסטיני נעלם, ופתרון שתי המדינות רוקן מתוכן.

זה בדיוק מה שאחד העם חשש ממנו. הוא הזהיר כי שליטה בעם אחר תשחית את הכובש לא פחות משהיא תעורר התנגדות. ישראל של היום היא צבאית יותר, מקוטבת יותר ומזלזלת יותר בביקורת אתית מאי פעם. הכיבוש אינו נדון עוד כבעיה מוסרית; הוא מנוהל כעניין טכני וביטחוני. אך ה־7 באוקטובר צריך ללמד אותנו שהסכסוך הזה אינו ניתן לניהול - מעולם לא היה ניתן לניהול - הוא חייב להיפתר.

סירובו של נתניהו להתמודד באופן בונה עם הסכסוך מציג שוב ושוב מצב זה כבלתי נמנע. ״אין לנו שותף לשלום״, אמר בצורות שונות, תוך שימוש בעוינות הפלסטינית כהצדקה לשליטה קבועה. היגיון זה הופך סכסוך פוליטי למצב קבע, ולשיטתו פוטר את ישראל מאחריות לעיצוב עתיד שונה.

ביולי 2024 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק את מה שרבים בישראל נמנעו זה זמן רב מלהכיר בו: הכיבוש של ישראל הפך קבוע באופיו, ולפיכך אינו חוקי לפי המשפט הבינלאומי. בית הדין פסק כי על ישראל לסיים את הכיבוש, לפרק את ההתנחלויות ולשלם פיצויים - וכי על מדינות אחרות לא להכיר במצב הבלתי חוקי ולא לסייע לו. אחד העם היה מזהה בכך תוצאה של ביטוי מוסרי, ולא של הטיה בינלאומית או אנטישמיות, כפי שנטען בתגובתו האוטומטית של נתניהו.

עזה: כישלון הכוח לבדו

בשום מקום אין פשיטת הרגל של גישתו של נתניהו ברורה יותר מאשר בעזה. שנים של מצור, מלחמות חוזרות וענישה קולקטיבית לא יצרו הרתעה ולא ביטחון. הן יצרו ייאוש, הקצנה ומעגלים אינסופיים של אלימות.

נתניהו הגן על מדיניות זו בגלוי. בשנת 2018 אמר: ״מי שרוצה למנוע הקמת מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס״. זו לא הייתה פליטת פה. זו הייתה חשיפה של אסטרטגיה מכוונת: שימור הפילוג הפלסטיני והסכסוך המתמשך כאמצעי להימנע מהכרעה פוליטית.

אחד העם הזהיר שכוח עשוי לדכא תסמינים, אך לעולם לא ימחק עוולות המושרשות באי־צדק. כוח ללא אופק מוסרי אינו פותר סכסוך - הוא מנסה לנהל אותו ללא קץ, במחיר אנושי עצום לשני הצדדים, כפי שחזינו ב־16 החודשים האחרונים.

שחיקת השפה המוסרית היהודית

אולי המורשת המזיקה ביותר של הנהגת נתניהו היא שחיקת השפה המוסרית היהודית בפוליטיקה הישראלית. קריאות לאתיקה, לריסון או לערכים אוניברסליים נדחות יותר ויותר כנאיביות, זרות או בלתי נאמנות. הציונות צומצמה להישרדותיות. ״תגובות ציוניות״ הן מעשי אלימות נגד פלסטינים והשתלטות על קרקעות בידי המדינה.

אחד העם דחה לחלוטין צמצום זה. הוא האמין שעוצמת היהדות טמונה דווקא בדרישתה המוסרית. ״היהדות אינה מצטמצמת לפולחן״, כתב. ״היא תפיסת עולם מוסרית״. נטישת תפיסה זו בשם הכוח הייתה בעיניו בגידה בתחייה הלאומית היהודית. נתניהו, לעומת זאת, יישר קו עם כוחות משיחיים ואתנו־לאומניים הדוחים בגלוי אוניברסליות. ישראל מדברת כיום בשפת העוצמה, אך מאבדת בהדרגה אמינות מוסרית - בקרב אזרחיה, בקרב יהודים בתפוצות ובקרב בעלי בריתה. זהו פשעו של נתניהו כלפי העם היהודי.

בחירה, לא גורל

מצבה של ישראל מוצג לעיתים קרובות כבלתי נמנע: אזור עוין, אויב בלתי מתפשר, ואין ברירה אלא להפעיל כוח. אחד העם דחה פטליזם. הוא האמין שעמים בוחרים את אופיים, וכישלון מוסרי אינו גורל - הוא החלטה. הנהגתו של נתניהו מייצגת בחירה: הישרדות פוליטית קצרת טווח על פני חזון ארוך טווח; ניהול סכסוך במקום פתרונו; פחד במקום אחריות. ישראל חזקה מאי פעם מבחינה צבאית - ומבודדת יותר, מפולגת יותר ותשושה מוסרית יותר מכל נקודה אחרת בתולדותיה.

המבחן שטרם הושלם

אחד העם לא התנגד לריבונות יהודית. הוא דרש שתהיה ראויה לשמה. הוא הבין שהכוח יגיע - וכאשר יגיע, הוא יבחן אם העם היהודי מסוגל למשול בצדק. המבחן הזה נכשל כעת.

הניגוד בין אחד העם לנתניהו אינו בין אידיאליזם לריאליזם. הוא בין ריאליזם מוסרי לציניות פוליטית. אחד העם הבין שצדק הוא נכס אסטרטגי. נתניהו מתייחס לצדק כאל מטרד. ישראל אינה זקוקה לעוד איש חזק. היא זקוקה להנהגה המסוגלת להשיב לה את עמוד השדרה המוסרי שלה - הנהגה המבינה ששליטה איננה ביטחון, שכיבוש איננו גורל, ושכוח יהודי ללא אתיקה יהודית נידון לבסוף לכישלון עצמי.

אחד העם הציע חזון זה לפני יותר ממאה שנה. כהונתו הארוכה של בנימין נתניהו הראתה לנו, בכאב, מה קורה כאשר מתעלמים ממנו.

ד״ר גרשון בסקין הוא מנהל המזרח התיכון של ארגון International Communities Organization ומראשי Alliance for Two States.