המפתח לשינוי המשטר ולשלום

המפלגות הפוליטיות היהודיות בישראל, הנמצאות באופוזיציה לממשלת נתניהו (למעט יוצאת דופן אחת), שבות ומאשרות שוב ושוב – כמעט על בסיס יומי – את עמדתן שלפיה לאחר הבחירות שייערכו מתישהו בשנת 2026 הן לא ירכיבו ממשלה שתכלול את המפלגות הערביות בישראל. זהו צעד מדהים במדינה המציגה את עצמה כדמוקרטיה. למעלה מ־20% מאזרחי ישראל הם ערבים פלסטינים. האם אפשר לדמיין פוליטיקאי אמריקאי או אירופי שמצהיר כי יסרב להיות חלק מממשלה הכוללת מפלגות פוליטיות של קבוצת מיעוט – על בסיס זהותה? איזה סוג של מדינה יכולה להגדיר את עצמה כדמוקרטית ובו־בזמן להצהיר בגלוי על הדרה פוליטית של מיעוט גדול מקרב אזרחיה בשל מוצאם האתני, דתם או זהותם הלאומית? כיצד היו מרגישים הפוליטיקאים היהודים הללו אילו היו בנעליהם של מנהיגי הקהילה הערבית־הפלסטינית בישראל? האם היה מתקבל על דעתם שהמיעוט היהודי בארצות הברית או בבריטניה יודר פוליטית על בסיס זהותו? כמובן, במדינות הללו ייתכן שאפילו לא היה חוקי להקים מפלגה פוליטית על בסיס אתני, דתי או לאומי.

המפלגות היהודיות הללו באופוזיציה ומנהיגיהן מציגים עצמם כמי שפועלים לעצור את הקיצונים שזכו ללגיטימציה מראש הממשלה נתניהו, אך בפועל אימצו בדיוק את אותה שפה שבה משתמשים הקיצונים הימניים והדתיים בממשלה הישראלית הנוכחית. אפילו שני ראשי ממשלה לשעבר, יאיר לפיד ונפתלי בנט, משתמשים באותה שפה ומאמצים את אותם מונחים גזעניים ואת הפרשנות המעוותת שלהם למהי דמוקרטיה. מי שמבקש בכנות להחליף את ממשלת הימין בישראל ואת ראש הממשלה שלה, חייב להבין שהמפתח לניצחון עובר דרך שיתוף פעולה פוליטי יהודי–ערבי. יתרה מכך, עליו להבין ששיתוף פעולה יהודי–ערבי איננו תמרון פוליטי זמני לצורך החלפת הממשלה, אלא תנאי יסוד לדמוקרטיה אמיתית, לשוויון אזרחי ולחיים משותפים.

אני יודע ששיתוף פעולה פוליטי יהודי–ערבי אמיתי בישראל, ושוויון אמיתי לאזרחיה הפלסטינים של ישראל, יתממשו במלואם רק כאשר ישראל תעשה שלום אמיתי עם העם הפלסטיני. עד אז, רוב היהודים בישראל יחשדו באזרחים הפלסטינים של ישראל שהם נאמנים יותר לעמם מאשר למדינתם. למרות 78 שנים שבהן הוכיחו אזרחי ישראל הפלסטינים כי הם ברובם המכריע אזרחים שומרי חוק ואינם מסכנים את ביטחונה של מדינת ישראל, המדינה מתייחסת אליהם לעיתים קרובות כאל אויבי המדינה. מעטים מאוד מקרב האזרחים הפלסטינים בישראל יעידו שהם חשים רצויים בישראל או שמרגישים כי הם חלק בלתי נפרד מן המדינה. אם תשאלו את אזרחי ישראל הפלסטינים מה הם רוצים, הם יאמרו שהם רוצים שוויון מלא; במילים אחרות – הם רוצים להיות אזרחים ישראלים מלאים. הם רוצים לחיות בישראל כאזרחים שווי זכויות, ולהיות מקובלים על ידי מדינתם כמי שהם חלק ממנה.

אני משוכנע שרבים מקוראי מאמר זה רותחים מכעס משום שכיניתי את האזרחים הערבים של ישראל “האזרחים הפלסטינים של ישראל”. מי שכועסים על המינוח הזה חיים בהכחשה. רבים מהם הם כנראה אותם אנשים שאומרים שאין דבר כזה עם פלסטיני, או שטוענים שהזהות הפלסטינית הומצאה ככלי למאבק בישראל. רבים מאלה שעשויים לקבל את המינוח הזה הם לעיתים אותם אנשים שאומרים שיוכלו להשלים עם מדינה פלסטינית לצד ישראל, כל עוד יוקמו חומות גבוהות מאוד וגדרות חזקות מאוד בינם לבינינו. רבים מהישראלים הללו אף רואים עצמם כחלק ממה שמכונה “מחנה השלום” – מיעוט הולך ומצטמצם בישראל. מי שחיים בתוך גבולות האידיאולוגיות הפוליטיות המעוותות הללו חייבים להתמודד עם המציאות: לא ייתכן שינוי משטר בישראל ללא שיתוף פעולה יהודי–ערבי. לא ייתכן שלום בין ישראל לפלסטין ללא שיתוף פעולה ישראלי–פלסטיני. הרצון להעלים את העם האחר מן הארץ הזו אינו משנה את המציאות. למעלה מעשרים אחוז מאזרחי ישראל הם ערבים פלסטינים, והעם האחר שאיתו אנו חולקים את הארץ הזו הוא העם הפלסטיני. מספר הפלסטינים החיים בין הנהר לים שווה במספרם למספר היהודים החיים באותם גבולות.

מי שמסרבים למשול יחד עם נציגי האזרחים הפלסטינים של ישראל הם אותם אנשים שאומרים שאינם רוצים לראות עוד פלסטיני לעולם. אילו הדברים הללו היו נאמרים רק לאחר השבעה באוקטובר, אולי היה קל יותר להבין אותם. אך גם אנשים מהשמאל בישראל ממשיכים לדבר על פרדיגמת ההפרדה (אנחנו כאן והם שם) כדרך היחידה האפשרית קדימה. הם לא דיברו – ואינם מדברים – על שלום. הם מדברים בבוז ושנאה כלפי העם הפלסטיני. ייתכן שהם מקבלים או אינם מקבלים את הלגיטימיות של הזהות הקולקטיבית הפלסטינית ואת זכויות העם הפלסטיני להגדרה עצמית. ייתכן שהם מייחלים לכך שהעם הפלסטיני ימצא את ביתו במקום אחר. אך גם אלה שמבינים שהעם הפלסטיני אינו הולך לשום מקום, מסרבים לקבל את האמת הבלתי נמנעת: ללא מעורבות, שיתוף פעולה חוצה גבולות, הכרה הדדית והבנה ששני העמים החולקים מולדת משותפת זו לעולם לא יחיו בשלום אלא אם כן יפקחו עיניהם לקיומו הלגיטימי של האחר בארץ הזו ויושיטו יד לשיתוף פעולה – אחרת לא יהיה שלום.

פרדיגמת ההפרדה היחידה שאני יכול לקבל היא כאשר מדובר בהפרדה פוליטית – כלומר, סיום הכיבוש של 1967 וסיום שליטתה של ישראל על העם הפלסטיני. פירוש הדבר הוא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל על בסיס גבולות 4 ביוני 1967. אין פירושו חומות וגדרות קבע שמטרתן להפריד בין ישראלים לפלסטינים לעשורים הבאים. כליאת הפלסטינים בכלוב לא תייצר שלום. ישראלים ופלסטינים חייבים להבין שהדרך הסבירה היחידה קדימה עבור שני העמים היא מעורבות, שיתוף פעולה ופיתוח אסטרטגיות של win-win. כאשר נתחיל להבין שהעתיד הסביר היחיד לישראל ולפלסטין הוא עתיד של שיתוף פעולה חוצה גבולות בכל תחום אפשרי, שיוביל לשלום ישראלי–פלסטיני, נתחיל גם לראות מצב של שוויון מלא לכל אזרחי ישראל, כפי שהובטח במגילת העצמאות. אז ורק אז תהפוך ישראל לדמוקרטיה אמיתית, משום ששוויון לכל האזרחים הוא היסוד החשוב ביותר של כל דמוקרטיה.