ישראל לא תהיה דמוקרטית בלי שוויון מלא לכל אזרחיה, כולל הפלסטינים

רוב אזרחי ישראל הפלסטינים מקבלים את היותה של ישראל מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, אך דורשים שהיא תהיה גם מדינת כל אזרחיה.

מאת: גרשון בסקין
18 בדצמבר 2025

כאשר עליתי לישראל בשנת 1978, הצטרפתי לתוכנית בשם ניצני שלום. מייסד התוכנית היה הרב המנוח ברוס כהן, אשר שהה בישראל בשנת 1976 והיה עד להפגנות ההמוניות ביום האדמה הראשון של ערביי ישראל (כך כונו אז) נגד הפקעת אדמות. בסיומו של אותו יום, ב־30 במרץ 1976, נהרגו שישה צעירים אזרחי ישראל הערבים מאש משטרת ישראל.

הרב ברוס היה מארגן קהילתי בהארלם שבניו יורק, וסבר שהקהילות הערביות בישראל זקוקות ללימוד כלים של ארגון קהילתי. הוא הבין שהן יכולות להפיק תועלת מהבנת האופן שבו הרוב היהודי בישראל רואה אותן, באמצעות מעורבות בפרויקטים של שיתוף פעולה בין קהילות יהודיות לבין שכניהן הערבים.

הצטרפתי לניצני שלום בספטמבר 1978, עברתי שישה חודשי הכשרה בקיבוץ ברקאי, ולאחר מכן עברתי להתגורר בכפר הערבי כפר קרע, שם חייתי במשך שנתיים, בין השנים 1979–1981.

כאזרח ישראלי חדש, שנולד וגדל בניו יורק, יקרו ללבי מילות מגילת העצמאות של ישראל, שהבטיחה כי ישראל הדמוקרטית תקיים שוויון חברתי ומדיני מלא לכל אזרחיה. החיים בכפר ערבי במשך שנתיים פקחו את עיניי באופן ישיר לאפליה שהתקיימה – ושעדיין קיימת – בין אזרחי ישראל היהודים לבין אזרחיה הערבים הפלסטינים.

באותה תקופה כיהן מנחם בגין כראש ממשלה. מקריאת כתביו והאזנה לנאומיו הבנתי שהוא האמין בערכי הדמוקרטיה ובעיקרון הבסיסי ביותר שלה – שוויון בין כל אזרחי ישראל. כתבתי לבגין מכתב שבו הסברתי מי אני, שאני עולה חדש החי בכפר ערבי בישראל ופועל לבניית הבנה ודו־קיום. ציינתי שאני חלק מיוזמה התנדבותית, אך סבור שחיזוק הדמוקרטיה בישראל הוא אחריותה של המדינה עצמה, ולא של מתנדבים מארצות הברית.

קיבלתי תשובה והזמנה להגיע לירושלים לפגישה עם יועצו של בגין לענייני ערבים. פחות משנה לאחר מכן, בשנת 1981, הפכתי לעובד המדינה הראשון בישראל שתפקידו הרשמי היה שיפור היחסים בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. עבדתי במשרד החינוך בתפקיד בכיר תחת השר זבולון המר מהמפלגה הדתית־הלאומית - המפד״ל.

כעבור שנה הייתי שותף להקמת היחידה לחינוך לדמוקרטיה ולדו־קיום במשרד (יחידה שאינה קיימת עוד), ולאחר מכן מוניתי למנהל המכון לחינוך לדו־קיום יהודי־ערבי אשר ייסדתי שהיה מסונף למשרד ראש הממשלה ולמשרד החינוך.

בעבודתי האינטנסיבית באותן שנים עם מנהיגים רבים מהחברה הערבית, התברר לי שככל שישראל מצויה בסכסוך עם העם הפלסטיני, וככל שאזרחי ישראל הערבים – שהם פלסטינים מבחינה לאומית – מזדהים עם המאבק לחירות פלסטינית מישראל, אזרחי ישראל הפלסטינים יוסיפו להיתפס כחשודים בנאמנותם, כנאמנים לאויב ולא למדינתם.

אזרחי ישראל הערבים הם פלסטינים

למרות הסכסוך, העובדות מוכיחות שרוב אזרחי ישראל הפלסטינים הם שומרי חוק ומעולם לא פעלו נגד ביטחון המדינה. אך העובדות אינן משפיעות על המציאות.

במיוחד לאחר ה־7 באוקטובר, כל ניסיון להציג את ישראל כדמוקרטיה ליברלית בכל הנוגע לזכויות האדם והאזרח הבסיסיות של אזרחיה הפלסטינים הוא פשוט שקרי.

עם הגידול בפחד בקרב אזרחי ישראל היהודים מכלל הפלסטינים, עם מתן לגיטימציה למפלגות ולפוליטיקאים גזעניים קיצוניים על ידי ראש הממשלה, ועם שליטת שרים מהימין הקיצוני במשטרה ובמערכות הביטחון – המרחב הדמוקרטי בישראל הצטמצם באופן דרמטי. צמצום זה פוגע בעיקר באזרחי ישראל הפלסטינים, אך גם ביהודים ישראלים התומכים בהם, תומכים בסיום מדיניות הכיבוש וההתפשטות בגדה המערבית, וכן באלה שהתנגדו להמשך המלחמה בעזה.

יש הטוענים כי בישראל אין חוקים המפלים את אזרחיה הפלסטינים. אך על פי ארגון “עדאלה” – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל – קיימים למעלה מ־65 חוקים ישראליים המפלים במישרין או בעקיפין את אזרחי ישראל הפלסטינים, ובמקרים רבים גם את הפלסטינים החיים בשטחים הכבושים, על בסיס השתייכות לאומית. חוקים אלה מתועדים במאגר החוקים המפלים של עדאלה.

זו המציאות של ישראל בשנת 2025. הדרך היחידה להפוך את המגמה האנטי־דמוקרטית הזו היא החלפת הממשלה. כדי לשנות את המשטר הימני־דתי השולט בנו, עלינו לפתח שותפויות ושיתוף פעולה פוליטי עמוק בין יהודים לערבים.

אזרחי ישראל הפלסטינים חייבים להגביר את השתתפותם בבחירות הבאות. בבחירות האחרונות הצביעו 52% בלבד מבעלי זכות הבחירה הפלסטינים אזרחי ישראל, לעומת כ־70% מקרב היהודים. אם שיעור ההצבעה הפלסטיני יגיע ל־70%, הם יוכלו להשיג כ־17 מושבים בכנסת – שינוי משמעותי במאזן הכוחות. בנוסף, ישנם אזרחים יהודים המצביעים למפלגות ערביות, דבר שעשוי להוסיף מושב או שניים נוספים. שותפות יהודית־ערבית היא תנאי הכרחי לשינוי המשטר השולט.

האם זה מפחיד? עבור רבים מהמצביעים היהודים – כן. אך אין בכך צורך. מה רוצים רוב אזרחי ישראל הפלסטינים? הם רוצים שוויון. הם רוצים שישראל תעשה שלום עם העם הפלסטיני על בסיס פתרון שתי המדינות לשני עמים – כלומר, שישראל תמשיך להתקיים לצד מדינה פלסטינית. אזרחי ישראל הפלסטינים הם התומכים הגדולים ביותר בפתרון שתי המדינות.

רוב אזרחי ישראל הפלסטינים מקבלים את היותה של ישראל מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, אך דורשים שהיא תהיה גם מדינת כל אזרחיה. אין בכך סתירה, אם ישראל תבטיח שוויון מלא לכל אזרחיה ללא אפליה.

בתוך גבולות מדינת ישראל הריבונית קיים רוב יהודי ברור. המיעוט הפלסטיני יכול ליהנות מזכויות שוות מלאות, לרבות הזכות ללמד את תלמידיו היסטוריה פלסטינית – היסטוריה שגם אזרחי ישראל היהודים צריכים ללמוד. כפי שכל אזרחי ישראל הפלסטינים לומדים עברית מכיתה א’, כך גם תלמידי בתי הספר היהודיים צריכים ללמוד ערבית.

יש להשיב לערבית את מעמדה כשפה רשמית במדינת ישראל, ויש לתקן את חוק הלאום כך שיגדיר מחדש את ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי ושל כל אזרחיה. כיצד ייתכן שיותר מ־20% מאזרחי המדינה, שנולדו בה ונמצאים בה מאז הקמתה, יחיו במדינה שאינה רואה בהם אזרחים שלמים של מדינתם?

פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא אינטרס של כלל אזרחי ישראל, והוא יסיר את החשדנות המתמדת כלפי אזרחי ישראל הפלסטינים. ישראל לעולם לא תהיה דמוקרטיה אמיתית אם לא תבטיח שוויון מלא לכל אזרחיה, ואם כל אזרחיה לא יוכלו לחוש שישראל היא גם מדינתם.

הכותב הוא מנהל אזור המזרח התיכון בארגון International Communities Organization, ומראשי ״הברית לשתי מדינות״