מרחק של מערכת בחירות אחת
יש מי שטוענים שאין פתרון לסכסוך הישראלי–פלסטיני. כך אומרים לי אנשים מסוימים. אני איני מקבל זאת. מאחר שסכסוכים הם מעשה ידי אדם, אני מסרב להאמין שאין להם פתרונות מעשה ידי אדם.
מי שאומרים שאין פתרון לסכסוך הזה ונמצאים בעמדות הנהגה, מבטיחים לנו למעשה שנמשיך לחיות לעד על חרבנו. בעיניי, אלה אינם מנהיגים, והם אינם ראויים לתמיכתו של מי שמעריך את החיים ומאמין שהמדינה הזאת ראויה לחיים. מדינה שאין בה תקווה לחיים של שלום היא מדינה שלא תשרוד.
כמעט שמונים שנה ישראל חיה על חרבה, וכך גם הפלסטינים. המנהיגים בשני הצדדים נכשלו ופגעו בעמיהם. סוג כזה של מנהיגים, במיוחד לאחר השנתיים האחרונות, חייב להיזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. אנחנו כבר שבעים והיה לנו מספיק ממנהיגים שמבטיחים ביטחון ומביאים לנו מוות והרס.
איננו חיים כדי לשלוח את ילדינו למות בשדה הקרב. זה מה שמבטיחים לנו מנהיגינו הנוכחיים, בישראל ובפלסטין. אם נמשיך באותו מסלול שבו צעדנו במשך עשרות שנים, אני מבטיח לכם שנמשיך לחיות ללא תקווה ונמשיך לקבור את ילדינו.
הקשיבו לזה: ייתכן שאנו מרחק של מערכת בחירות אחת בלבד מן השלום! כן — חשבו על כך לרגע. בשנת 2026 תלך מדינת ישראל לבחירות כדי לבחור ממשלה חדשה. בשנת 2026 ילכו גם הפלסטינים לבחירות כדי לבחור ממשלה חדשה — עבורם יהיו אלה הבחירות הראשונות מאז 2006. הבחירות בישראל ובפלסטין יקבעו את עתיד שני העמים על הארץ הזאת. החובה והאחריות המוטלות על כולנו הן לבחור מנהיגים שיציבו בפנינו את אתגר השלום, ולא את הבטחת המלחמה. זו איננה אמירה נאיבית.
הבעיה הקולקטיבית שלנו — של ישראלים ושל פלסטינים — היא שאנו משוכנעים שבעוד אנחנו רוצים שלום, הצד השני אינו רוצה שלום. ההתנהלות שלנו — של שני הצדדים — בעשורים האחרונים הוכיחה בבירור שאיננו רוצים שלום. לכולנו יש יותר ממספיק ראיות כדי להוכיח שהצד השני אכן אינו רוצה לחיות בשלום. לכולנו יש גם די ראיות כדי להאמין שהצד השני רוצה להשתלט על כל הארץ שבין הנהר לים ולהיפטר מן העם האחר החי עליה.
רבים מצעירינו מסתובבים עם שרשראות כמעט זהות שעליהן תלויה מפתה המלאה של ארץ ישראל/פלסטין סביב צווארם (ההבדל היחיד הוא שהמפה הישראלית כוללת גם את רמת הגולן). זהו עוד סמל להיעדר ההכרה בכך שבמציאות הארץ הזאת היא מולדת משותפת לשני עמים, ולא לעם אחד בלבד. עם אחד כאן לעולם לא ייפטר מן האחר. אף צד אינו צודק בטענתו שהוא העם היחיד הקשור לארץ הזאת בזכות היסטורית ודתית להיות כאן.
איך נוכל להמשיך לחיות עם האמונה שהשלום בלתי אפשרי? הישראלים אינם מוכנים לוותר על ריבונותם ועל זכותם להגדרה עצמית. כל הכסף שבעולם לא יחליף את הדרישה הישראלית למדינה עבור העם היהודי בארץ ישראל.
כך גם הפלסטינים — כל הכסף שבעולם לא יחליף את השאיפה הפלסטינית למדינה, לעצמאות ולזכות להגדרה עצמית. אין דבר כזה “שלום כלכלי” שיכול להחליף מדינה פלסטינית.השאיפה להגדרה עצמית אינה ניתנת להמרה בכסף, ולא ניתן לרסקה בכוח צבאי.
אף אחד מן הצדדים אינו מוכן להיכנע לאחר. לכן פתרון שתי המדינות נותר הפתרון האפשרי היחיד לסכסוך הזה. ולכן גם פוליטיקאים שאינם מוכנים אפילו לשקול את פתרון שתי המדינות צריכים לרדת מבמת הבחירות, ולא להיחשב ראויים לקולנו — לא בישראל ולא בפלסטין.
אני יכול לקבל פוליטיקאי שאומר: כל עוד הצד השני מוכיח שאינו מוכן לחיות בשלום במסגרת פתרון שתי המדינות, אעשה כל שביכולתי להגן על ביטחון עמי. אך אני גם מצפה ממנהיגינו הפוליטיים בישראל, או ממי שמבקשים להיות מנהיגים פוליטיים, לומר: אני מבין שישראל לא תזכה לביטחון כל עוד הפלסטינים לא יזכו לחירות. ואני מצפה ממנהיגים פוליטיים פלסטינים, או ממי שמבקשים להיות מנהיגים, לומר: אני מבין שאנחנו, הפלסטינים, לא נזכה לחירות אם לישראל לא יהיה ביטחון.
אתגר השלום העומד בפני מנהיגים ישראלים ופלסטינים לעתיד הוא להתעלות לרגע ולומר: אני מוכן לשלום עם העם האחר על הארץ הזאת, אם יוכיח שגם הוא מוכן לשלום איתנו. זהו אתגר השלום, והוא חייב לעמוד בלב הבחירות הקרובות. מועמדים להנהגה שאינם יכולים או אינם מוכנים לומר זאת — הציבור בשני הצדדים צריך לדחות אותם.
הלקח המרכזי של השנתיים האחרונות צריך להיות שמלחמת עזה חייבת להיות המלחמה הישראלית–פלסטינית האחרונה. איננו יכולים להמשיך לעשות את מה שעשינו במאה השנים האחרונות. בעוד שישראלים ופלסטינים כאחד מאמינים באמת שאין שותף לשלום בצד השני, עצם קיומו של שותף אמיתי לשלום היה משנה דרמטית את דעת הקהל בשני הצדדים.
אני מכיר ישראלים, ואני מכיר פלסטינים. הרוב המכריע של שני העמים רוצה לחיות בשלום, והיה מוכן לבצע פשרות וויתורים משמעותיים מאוד אם היה מאמין שהצד השני כן ואמיתי בנכונותו לקבל את הלגיטימיות הלאומית הקולקטיבית של הצד האחר.
מעולם לא ניהלתי ויכוח עם פלסטינים על זכותי להתקיים. קיימתי עשרות אלפי שיחות עם פלסטינים שהחלו בהכרה שלי בזכותם ללגיטימיות לאומית ולהגדרה עצמית. שיחות אלו כמעט תמיד התקדמו לכיוון של פתרון בעיות בונה — כיצד ליצור מציאות שבה נוכל לחיות יחד בשלום, בביטחון ובכבוד לאומי.
יש פתרונות לכל סוגיה שבמחלוקת בין שני העמים הללו, אם הם באמת רוצים להגיע להסדר ולסיים את הסכסוך. זה אפשרי. במציאות של שנת 2026 זה יוכל לקרות רק כתהליך מלמעלה למטה. לא תהיה התעוררות פתאומית של דעת קהל עממית בישראל ובפלסטין הקוראת לשלום. תהליך שלום אמיתי יתרחש ויצליח כאשר יהיו לנו מנהיגים בשני הצדדים שמכירים בלגיטימיות של הזכויות הלאומיות של הצד האחר, ומושיטים יד מתוך חיפוש ליד שתושט מולם.
לכן, האתגר האמיתי הוא שלנו — של אזרחי ישראל ופלסטין. האם נבחר מנהיגים שמבטיחים לנו עוד מאותו הדבר — עוד סכסוך, עוד מלחמות, עוד מוות והרס — או שנבחר סוף־סוף מנהיגים שיפתחו את הדלת לאפשרות של שלום? ההחלטה בידינו.

כתבת:"אני מכיר ישראלים, ואני מכיר פלסטינים. הרוב המכריע של שני העמים רוצה לחיות בשלום." זוהי אמירה שרבים, מצדדים שונים, שותפים לה. אבל מעטים מאלה המחזיקים בדיעה זו יכולים לענות: באיזה שני עמים מדובר? האחד, ברור: כוונתך לעם הפלסטיני, א-שעב אל פילסטיני. אבל מי העם השני - העם הישראלי או העם היהודי? פה השאלה מסתבכת.