האם זה תמיד אנטישמיות?
אין כל הצדקה או לגיטימציה לאלימות המבוססת על גזענות, איסלאמופוביה או אנטישמיות. שימוש באלימות נגד אזרחים למטרות פוליטיות, לרבות פשעי שנאה, הוא טרור. מבצעי מעשי האלימות הללו הם טרוריסטים. מה שקרה ביום ראשון בחוף בונדי בסידני הוא מעשה טרור מתועב ובלתי נסלח של שנאה נגד יהודים. מעשי טרור מסוג זה עשויים להיות מוגדרים כאנטישמיות, אך ייתכן גם שמדובר במעשי טרור שלא הונעו מאנטישמיות, אלא משנאה כלפי ישראל והציונות — ושני הדברים אינם זהים.
אני יודע שטיעון זה יעורר כעס בקרב רבים, משום שממשלות ישראל והממסד היהודי, בעיקר בארצות הברית, השוו אנטישמיות לביקורת על ישראל, לרבות קריאות לחרמות ולמשיכת השקעות מחברות הפועלות במדינת ישראל או בשטחים הכבושים. אמרתי זאת פעמים רבות: אנטישמיות היא בלתי לגיטימית תמיד, בכל מקום ובכל זמן. ביקורת על ישראל היא לגיטימית. יש מבקרי ישראל שהם גם אנטישמים, אך ביקורת על מדיניות ישראל בגדה המערבית, כינוי מעשיה בעזה כפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ואף מעשי רצח עם — היא ביקורת לגיטימית. ייתכן שישראלים ויהודים ברחבי העולם אינם אוהבים לשמוע ביקורת כזו, אך עליהם לדעת שהיא נמצאת בגבולות הלגיטימיות. גם קריאה לחרם על ישראל, או על חברות ישראליות הפועלות בישראל או בגדה המערבית, היא צורת מחאה לא־אלימה לגיטימית.
האם מישהו באמת מאמין שההרס המוחלט של עזה בידי ישראל — הפיכתה לבלתי ראויה למחיה עבור יותר משני מיליון בני אדם, הריגתם של יותר מ־70 אלף בני אדם, שרובם היו בלתי מעורבים בלחימה, ובהם יותר מ־20 אלף ילדים — יעבור ללא השלכות על ישראל? אנחנו, הישראלים, רק מתחילים להתמודד עם ההשלכות של מעשי ממשלתנו וצבאנו בעזה. חכו עד שעזה תיפתח לתקשורת הבינלאומית — אז יעמדו הישראלים בפני השלכות קשות אף יותר. העולם יהפוך קטן מאוד עבור ישראלים, שאוהבים לטייל, כאשר ימצאו יותר ויותר מקומות בעולם שבהם ירגישו בלתי רצויים. צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט מבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג עשויים להיות רק תחילתם של הליכים משפטיים נגד מנהיגים ישראלים. צעדים משפטיים עלולים להינקט גם נגד קצינים בצה״ל, ואולי אף נגד חיילים ישראלים עברייניים וטיפשים שתיעדו את עצמם מבצעים פשעי מלחמה בעזה.
זה טרגי שיהודים ברחבי העולם עלולים לשלם מחיר על מעשיה של מדינת ישראל. ברצוני להדגיש שאיני מצדיק בשום אופן אלימות נגד יהודים, אך אני מצביע על כך שהרצח של 15 יהודים בסידני ייתכן שלא התרחש רק משום שהם יהודים. המציאות מורכבת יותר. התקשורת בישראל וגורמים בתקשורת היהודית חוזרים ומדגישים, כמנטרה, שהם נרצחו רק משום היותם יהודים, ומכנים זאת אנטישמיות — שהיא, כפי שאמרתי, בלתי לגיטימית תמיד, בכל מקום ובכל זמן. העובדה שיהודים נרצחו בסידני בידי קנאים מוסלמים אינה אומרת בהכרח שהטרור הזה הונע מאנטישמיות. ייתכן שהטרוריסטים אינם מבדילים בין יהודים באוסטרליה לבין ישראלים, או בין אזרחים יהודים לנציגי ממשלת ישראל או צבא ישראל. ייתכן שהם היו אנטישמים טהורים — אינני יודע. אך ברצוני לאתגר את הנרטיב הישראלי והיהודי שלפיו כל פגיעה ביהודים בעולם או בישראל היא בהכרח מעשה אנטישמי. ייתכן שיש השלכות ממשיות לפשעים שביצעה ישראל בעזה, בגדה המערבית, בירושלים ואף נגד אזרחי ישראל הפלסטינים.
דבר מכל אלה אינו מצדיק או מעניק לגיטימציה לאלימות נגד אזרחים — אך זהו חלק מהמציאות שבה אנו חיים, כישראלים וכיהודים. הקורבנות עשויים להיות תומכי שלום עם הפלסטינים או מתנגדיו; טבעו של הטרור הוא שאינו מבחין בין קורבנותיו. וכל זה מחזיר אותי למה שאני מאמין בו — אולי יותר מתמיד כיום: לישראל (וליהודים ברחבי העולם) לא יהיה ביטחון כל עוד לפלסטינים לא תהיה חירות; ולפלסטינים לא תהיה חירות כל עוד לישראל לא יהיה ביטחון.