מאשליות מסוכנות למציאות בת-קיימא
דבר יסודי שכל אחד משני העמים חייב להבין הוא שהצד שמולו בסכסוך אינו עומד להיעלם. לא באמצעות מלחמה, לא באמצעות טרור, לא באמצעות כיבוש, לא באמצעות סיפוח, לא באמצעות התנחלויות, לא באמצעות רקטות, לא באמצעות הרעבה, לא באמצעות סיסמאות, ולא באמצעות תפילות לחורבנו.
כיום חיים בין הנהר לים יהודים ופלסטינים במספרים כמעט שווים. אף לא אחד מהעמים אינו הולך לשום מקום. אף לא אחד מהם גם לא יוכל להביס את הזהות הלאומית של האחר. אנחנו כבולים זה לזה בגיאוגרפיה, בהיסטוריה, בדת, בזיכרון, בטראומה ובדם. השאלה איננה אם שני העמים יחיו יחד בארץ הזאת. השאלה האמיתית היא אם הם ימשיכו למות למענה.
במשך עשרות שנים, שתי התנועות הלאומיות הזינו את עצמן בפנטזיית היעלמותו של הצד האחר. פלסטינים חונכו להאמין שהמאבק המזוין ישחרר בסופו של דבר את כל פלסטין. ישראלים חונכו להאמין שעליונות צבאית תוכל לדכא לעד את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. שתי התפיסות הללו קרסו - באופן דרמטי וטרגי.
השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו היו אמורים לקבור את האשליות הללו לעד. חמאס לא שחרר את פלסטין, אלא הביא על עזה חורבן שקשה לתאר במילים, והעמיק את הטראומה של ישראלים ופלסטינים כאחד. ישראל, מצידה, לא הצליחה למחוק את הלאומיות הפלסטינית באמצעות כוח צבאי אדיר שהפעילה בעזה. אחרי עשרות אלפי הרוגים, שכונות שלמות שנמחקו, ודורות שלמים שהוכו בטראומה - העם הפלסטיני עדיין כאן, דורש חירות, כבוד ומדינה.
הלקח אמור להיות ברור: אלימות יכולה להרוג בני אדם. היא אינה יכולה להרוג זהות לאומית.
יותר מדי מנהיגים משני הצדדים עדיין שבויים בסיסמאות נטולות כל קשר למציאות. בצד הפלסטיני יש עדיין מי שמדברים כאילו היהודים הם קולוניאליסטים זרים ללא כל זיקה לגיטימית לארץ הזאת. בצד הישראלי יש שרים ורבנים המדברים בגלוי על גירוש פלסטינים ועל שליטה יהודית קבועה בכל השטח שבין הנהר לים. שני המחנות מנותקים מן המציאות, ושניהם מובילים את עמיהם להתמשכות האסון בלי מוצא.
האמת הקשה ביותר עבור הפלסטינים היא שישראל איננה תופעה זמנית. מדובר בחברה מושרשת, שבה חיים מיליוני בני אדם שנולדו כאן, בנו כאן את חייהם, קברו כאן את הוריהם, ואין להם מקום אחר ללכת אליו. האמת הקשה ביותר עבור הישראלים היא שהפלסטינים אינם “בעיה דמוגרפית” שיש לנהל או להעלים. הם עם בעל זכויות לאומיות, זיכרון קולקטיבי וקשר עמוק למולדתו.
העתיד לא יהיה שייך לאלה החולמים על בעלות בלעדית על הארץ. הוא יהיה שייך לאלה המבינים ששני העמים שחיים כאן נועדו לחלוק אותה.
מבחינתי, המשמעות עדיין ברורה: פתרון שתי מדינות לשני עמים. לא משום שזהו פתרון מושלם, אלא משום שכל חלופה אחרת מובילה למלחמה אינסופית, למציאות דמוית אפרטהייד, לטיהור אתני, למחיקת השאיפות הלאומיות של עם אחד בידי האחר. לא רק שאף לא אחת מן החלופות הללו מוסרית, אלא שהיא גם אינה בת־קיימא.
וכדי ששתי מדינות ישכנו זו לצד זו אי פעם, חייב להתרחש קודם דבר עמוק ומהותי: כל אחד משני העמים צריך לוותר על הרעיון שצדק עבורו יושג דרך תבוסתו והשפלתו של ההאחר.
שלום יחייב את הפלסטינים לוותר על הפנטזיה של חיסול ישראל. שלום יחייב את הישראלים לוותר על הפנטזיה של שליטה קבועה בפלסטינים. שלום ידרוש משני הצדדים אומץ מוסרי גדול יותר מזה שנדרש למלחמה ויחייב גם הנהגה חדשה בשניהם. הנהגה שמדברת בכנות אל עמה, במקום להזין אותו בשקרים מנחמים לכאורה. הנהגה שמכינה את שתי החברות רעיונית ונפשית לפשרה, במקום לגייס אותן ללא הרף נגד אויבים נצחיים.
גם הקהילה הבינלאומית חייבת להפסיק לטפח אשליות. הצהרות ריקות, זעם סלקטיבי, דיפלומטיה ראוותנית וניהול אינסופי של הסכסוך - כל אלה נכשלו. העולם חייב להפסיק לממן את המשך הסכסוך ולהתחיל להשקיע באמת בסיומו.
אומנם כן - חייבת להיות אחריות על פשעים שבוצעו בידי שני הצדדים. אבל אחריות ללא אופק פוליטי הופכת במהרה לעוד כלי בשירות התמשכות הסכסוך.
מה שנדרש עכשיו איננו עוד נקמה, אלא דמיון פוליטי המעוגן במציאות.
והמציאות פשוטה: אף לא אחד משני העמים אינו הולך לשום מקום.
הגיע הזמן להפסיק ללמד את ילדינו שהצורה הנעלה ביותר של פטריוטיות היא למות למען האדמה. הצורה הנעלה ביותר של פטריוטיות צריכה להיות בניית עתיד, שבו ילדים משני הצדדים יוכלו לחיות חיים נורמליים - בלי פחד, בלי שנאה ובלי מלחמות אינסופיות.
זה לא יקרה באמצעות ניצחון צבאי.
זה יוכל לקרות רק כאשר כל אחד משני העמים יבין סוף סוף שהחירות שלו, הביטחון שלו והעתיד שלו כרוכים באופן בלתי נפרד באלו של העם האחר.