לחץ - סטראס

בשבוע שעבר בדרכי להשתתף במפגש ישראלי־פלסטיני־אירופי בוורשה עברתי התקף לב. הוא תקף בשעה אחת בלילה, עוד לפני פתיחת הכנס. ביליתי שבוע בבית חולים ציבורי בפולין, שם קיבלתי טיפול רפואי מן המעלה הראשונה, ברמה שאינה נופלת מזו שניתנת בבתי החולים הטובים בישראל. עברתי צנתור והושתל לי סטנט באחד מעורקי הלב.

בלי ספק זה היה השבוע הקשה ביותר בחיי. אבל עכשיו אני בבית.

חברת הביטוח הישראלית פספורטכארד טיפלה בכול באופן מקצועי, והצוות הרפואי שלה ליווה אותי לאורך כל התקופה.

במהלך שיחה ארוכה עם רופאה מתמחה בקרדיולוגיה בבית החולים שם, ניסיתי להבין כיצד ומדוע הגעתי למצב של התקף לב. נכון, אני כבר לא אדם צעיר — למעשה “חגגתי” את יום הולדתי ה־70 בבית החולים. אבל עד עכשיו ראיתי את עצמי כאדם בריא יחסית. התזונה שלי בעיקרה היא ים־תיכונית קלאסית. אינני מעשן. אני שותה מעט מאוד — מעט יין בארוחת שבת. אני מתעמל כמעט בכל יום: 45 דקות על הליכון, אורכו של פרק בנטפליקס, במהירות של שישה קילומטרים לשעה ובשיפוע של עשר מעלות. יש לי יותר אנרגיה מלילדיי שהם בשנות השלושים לחייהם.

כשדיברנו על חיי, התשובה נעשתה פשוטה וכואבת:

לחץ - סטרס

כמה אנשים החיים בין הנהר לים אינם חיים תחת לחץ מתמיד? מי מאיתנו - ישראלים או פלסטינים - לא חווה טראומה כבר שנים, וכעת גם פוסט־טראומה עמוקה?

כמובן, יש מי שסבלו וסובלים הרבה יותר מאחרים. בראש ובראשונה תושבי עזה. אחריהם הישראלים החיים בעוטף עזה ובגבול לבנון וגם הפלסטינים בגדה המערבית. ואז כל היתר.

באשר לי, מאז 7 באוקטובר הייתי מעורב עמוקות, מאחורי הקלעים, במאמצים להביא לשחרור החטופים הישראלים ולסיום המלחמה. הייתי בקשר מתמיד עם משפחות החטופים, עם עזתים שאני מכיר שנים רבות, עם מנהיגי חמאס, עם גורמים ישראלים שהיו מעורבים במשא ומתן, ובהמשך גם עם האמריקאים, המצרים והקטארים שעסקו בתיווך.

כמעט לאורך כל תקופת המלחמה בעזה לא היה לי אפילו לילה אחד של שינה רגועה באמת. התעוררתי שוב ושוב כשאני חושב על החטופים, על תושבי עזה, על כולנו.

מעולם לא ראיתי את עצמי כאדם החי בטראומה. הדרך שלי להתמודד עם לחץ קיצוני הייתה תמיד באמצעות עשייה — להיות מעורב ככל יכולתי, נחוש ועיקש יותר בניסיון למצוא פתרונות לבעיה. כל רעיון חדש הפך ליוזמה נוספת שנועדה להביא את החטופים הביתה ולסיים את המלחמה.

מאז סיומה הרשמי של המלחמה, האנרגיות שלי מוקדשות לדחיפת כל הצדדים ליישום תוכנית עשרים הנקודות של טראמפ. מי שמכיר אותי יודע שברגע שאני מתחייב למשהו — אני לא מרפה.

מבחינה גופנית ידעתי שעליתי במשקל בשלוש השנים האחרונות, למרות שניסיתי ללא הצלחה לרדת במשקל. אבל מעולם לא הרגשתי את הלחץ במובן הפיזי, ואולי פשוט התעלמתי ממנו. כמעט שלא חליתי. לא היו לי כאבים חריגים מעבר למה שמגיע באופן טבעי עם הגיל. בשום שלב לא הבנתי עד כמה הידרדר מצב בריאותי. כמו רבים מאיתנו, התעלמתי מנורות האזהרה המהבהבות בתוצאות בדיקות הדם שלי – ולצערי ככל הנראה גם הרופא שלי.

מה שקרה לי לא אמור להפתיע.

כולנו סופגים לחץ, טראומה ופוסט־טראומה בדרכים שונות. הגוף שלי הגיב בהתקף לב. אצל אחרים הנזק הוא נפשי, רגשי או התנהגותי. אבל אינני מאמין שיש אדם אחד החי בארץ הזאת שאינו מושפע מן ההשלכות הפיזיות והנפשיות של המציאות הלא־נורמלית שבה אנו חיים זמן רב.

במשך שנים דיברנו על שני עמים פוסט־טראומטיים הלכודים בסכסוך המוזן מתחרות על קורבנוּת. השאיפה בכל אחד מהצדדים לתבוע בעלות בלעדית על הסבל מאריך את הסכסוך הזה הרבה יותר מדי זמן.

אולי הדרך לריפוי תתחיל כאשר נכיר לא רק בכאב שלנו, אלא גם בכאב שגרמנו לאחרים.

מאז ומתמיד האמנתי שכוחה של אמפתיה ושל חמלה לריפוי גדול מכוחם של שנאה ונקמה. השנאה מעמיקה את הטראומה ומזינה את הלחץ. האמפתיה מחזקת את הנפש ויוצרת אפשרות לפיוס.

חייתי מספיק עשורים בתוך הסכסוך הזה, ולאורכם אני עצמי חייתי בשלום עם שכניי הפלסטינים. אינני עיוור לאלימות או לאובדן. איבדתי יותר מדי אנשים הקרובים לי בגלל הסכסוך הזה, אבל אני מסרב לאפשר לאובדן הזה לעוור אותי לסבלם של האנשים בצד השני.

מפעל חיי היה לסייע לשני העמים להבין את חוסר התוחלת של מלחמה אינסופית. לי ברור עד כאב שאיש אינו משיג ניצחון באמצעות הרג של אחרים.

לא אנחנו ולא הפלסטינים נהיה חופשיים באמת, אלא כאשר שני העמים יהיו חופשיים ובטוחים — כשכל אחד חי בשלום במדינתו לצד האחר.

ואולי, בסופו של דבר, אפילו שפת ה”היפרדות” תפנה את מקומה להבנה ששיתוף פעולה בין שתי המדינות ושני עמיהן הוא העתיד היציב היחיד האפשרי.

אין דרך אחרת.

ואני מסרב לקבל את האפשרות שזהו גורלנו — לחיות לנצח תחת רמות כאלה של לחץ, טראומה ופוסט־טראומה.