סקרים, שלום ושותפות
האם סקרי דעת קהל באמת משקפים את דעת הקהל האמיתית?
לא פעם שואלים אותי על דעת הקהל בישראל ובפלסטין – ובעיקר מה חושבים האנשים בעזה. מאז 7 באוקטובר 2023 תשובתי היא שסקרי דעת קהל בזמן מלחמה אינם רלוונטיים כמעט כשמנסים להבין לאן עלול או עשוי הציבור להגיע שנה אחרי סיום המלחמה. אני מזהיר תמיד שכל סקר הוא רק צילום־בזק של רגע חולף בזמן. סקרי מלחמה משקפים רמת רגש גבוהה מאוד, ובמקרה שלנו גם טראומה. בדרך כלל יש התגייסות סביב הדגל וקבלה כמעט אוטומטית של הנרטיבים המרכזיים שטופחו בידי המנהיגים והתקשורת. סוקרי דעת הקהל בזמן מלחמה – ואולי בכלל – מחפשים לרוב כותרות ו”פיקים” מרשימים בעמדות הציבור הרחב. תמיכה במאמץ המלחמה, תפיסה של החיילים, ובעיקר של הנופלים, כגיבורים, והגבלת או דחיקת ביקורת פנימית – כל אלה תופעות שכיחות מאוד בסקרי דעת קהל בזמן מלחמה, והן ניכרו היטב בסקרים הישראליים והפלסטיניים בשנתיים האחרונות. אינני רואה בסקרים בזמן מלחמה כלי חשוב במיוחד כשמנסים להבין את הפוטנציאל של תהליכים פוליטיים בטווח הארוך.
כמו שכל קוראיי יודעים, מעולם לא הפסקתי לקדם מדיניות שמטרתה שלום ישראלי–פלסטיני אמיתי. היו כמה שנים לפני 7 באוקטובר שבהן שאלתי את עצמי האם פתרון שתי המדינות עדיין בר־קיימא, ובהתאם לכך השתתפתי בכמה תהליכי חשיבה עם פלסטינים וישראלים אחרים על חלופות לפתרון שתי המדינות. זמן קצר אחרי 7 באוקטובר חזרתי להבנה שלא קיים פתרון אחר לסכסוך שלנו מלבד פתרון שתי המדינות (גם אם יש לו וריאציות שונות), ושנחזור אל שולחן המשא ומתן הואר יהיה רלוונטי יותר מתמיד. כמובן שמאז אני נדרש כמעט מכל הצדדים לענות על הטענה שדעת הקהל הישראלית והפלסטינית רחוקה היום משתי מדינות, או מכל פתרון שהוא, יותר מאי פעם. סקרי דעת הקהל העכשוויים בשני הצדדים משקפים את התחושה הזו בעוצמה. ובכל זאת אני ממשיך להאמין שהפתרון הזה רלוונטי מתמיד, ושאנחנו קרובים יותר מאי פעם להשגתו. בפועל, הסוקרים משני הצדדים תורמים לשימור הנרטיב שלפיו הציבור הישראלי והפלסטיני אינו מוכן אפילו לחשוב על שלום; שישראלים בוודאי אינם מוכנים לשקול הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ושהפלסטינים אינם מוכנים כעת לקבל את הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
זהו תיאור מדויק של מציאות שנוצרת בידי סקרי דעת קהל ובידי אנשים המכנים עצמם “מנהיגים” אך למעשה הם מוּבלים – לא מובילים. אותם “מנהיגים” הולכים אחרי מה שנתפס כדעת קהל, מבלי להבין שאתגר ההנהגה הוא לעצב וליצור את דעת הקהל – לא להיגרר אחריה. תמיד מדהים אותי שהסוקרים שואלים את השאלות שעליהן הם רוצים לקבל תשובות, בלי לחשוב האם שאלה משלימה הייתה משנה את התוצאות. למשל, כאשר סוקרים פלסטינים שואלים פלסטינים אם הם תומכים ב”מאבק מזוין” או “התנגדות מזוינת” נגד ישראל – במיוחד בזמן מלחמה – התוצאות נעות סביב 50%, ולעתים אף יותר. שאלתי את ח’ליל שקאקי, אחד הסוקרים הפלסטינים הבולטים: למה אינך שואל את השאלה הבאה? הוא שאל: מהי השאלה הבאה? השבתי: האם אתה מוכן לקחת רובה וללחום בישראל? האם אתה מוכן לשלוח את בנך לקחת רובה וללחום בישראל? הוא ענה לי (לשיטתי באופן לא משכנע): “איננו מוכנים לסכן את הנחקרים שלנו”. מאחר שהסקרים אנונימיים לחלוטין, אינני מבין איזה סיכון יש כאן. אבל אני כמעט בטוח שאילו היה שואל את השאלות הללו, התוצאות היו צונחות כמעט לאפס.
סוקרים ישראלים ופלסטינים שואלים שאלות רבות על תמיכה בפתרונות שונים לסכסוך. ברור למדי ששני הציבוריים רחוקים כיום מלגבש תמיכה משמעותית בכל סוג של פתרון. הרוב הברור שהיה פעם בשני הצדדים בעד פתרון שתי המדינות נעלם במהלך שני העשורים האחרונים של אלימות, ובצל היעדר מוחלט של הנהגה המנסה בכלל להוביל אותנו לעבר פתרון שלום. החוויה האישית שלי – הלא מדעית – בשיחות עם אלפי ישראלים ופלסטינים במהלך יותר מעשרים השנים מאז האינתיפאדה השנייה ב־2000, היא שמספר עצום של אנשים בשני הצדדים משתמשים באותן מילים בדיוק כדי לתאר את עמדתם: אני רוצה שלום, אבל הם לא. המשפט הזה הוא ביטוי אמיתי למציאות חיינו מאז כישלון תהליך השלום ואלימות האינתיפאדה השנייה’ ההתנקות, ומלחמת עזה. המיתוס שנוצר אחרי כישלון ועידת קמפ דייוויד ביולי 2000 – “אין פרטנר” – השתרש היטב, כאשר שני הצדדים הוכיחו זה לזה שאינם פרטנר לשלום. אם זו תמיכת פלסטינים בפיגועי התאבדות בתוך ישראל, או המספר העצום של ההרוגים הפלסטינים בידי צה”ל במהלך האינתיפאדה השנייה ומאז; אם זהו ההתרחבות המתמשכת של ההתנחלויות והגזלה של האדמות הפלסטיניות; או התמיכה של חלק מהציבור הפלסטיני בזוועות חמאס ב־7 באוקטובר – לכל אחד מאיתנו קל למצוא שפע של דוגמאות להיעדר פרטנרים לשלום, הן בישראל והן בפלסטין.
בשנת 2005 הובלתי מחקר דעת קהל בצד הישראלי שבו ביקשנו להבין מה ישכנע ישראלים שהפלסטינים הם פרטנרים לשלום. רצינו לדעת זאת משום שבמחקרים קודמים גילינו שאם ישראלים מאמינים שהפלסטינים מוכנים באמת לחיות בשלום, רוב הישראלים יהיו מוכנים לקבל את סוג הוויתורים שיכולים להביא להצלחת פתרון שתי המדינות. ערכנו סקר רגיל וגם חמש קבוצות מיקוד מעמיקות. התוצאות היו מרתקות, משום שקיבלנו את אותן תשובות בדיוק מכל חמש הקבוצות (חלקן הומוגניות – למשל דתיים – וחלקן מעורבות). באותה תקופה (ואני מאמין שגם היום התשובות היו דומות) אמרו הישראלים שאם הפלסטינים ילמדו שלום בכיתה (ישנו את תוכניות הלימודים וספרי הלימוד) ואם האימאמים במסגדים בכל רחבי פלסטין יטיפו לשלום – אז נאמין שהפלסטינים באמת מוכנים לחיות בשלום לצד מדינת ישראל. אני סבור שרוב הישראלים היו רוצים גם לשמוע מהפלסטינים שהעם היהודי אכן מחזיק בקשר דתי ולאומי לגיטימי לארץ ישראל.
לא ערכנו מחקר מעמיק דומה בצד הפלסטיני, אבל לו היינו עושים זאת היום אני מצפה שהפלסטינים היו אומרים שיאמינו שישראל היא פרטנר לשלום אם יראו מדיניות של הקפאת כל הבנייה בהתנחלויות, וביתר שאת – החלטה ישראלית לפנות רבים מהמאחזים שהוקמו בשנתיים האחרונות (כ־130 מהם); אם ישמעו מפי ישראלים קבלה, אפילו עקרונית, של זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית ושל רעיון המדינה הפלסטינית. סוגיית האסירים חשובה מאוד לכל פלסטיני, ולכן אם ישמעו מהנהגה ישראלית שבמסגרת הסכם שלום אמיתי שיסיים את הכיבוש, אסירים פלסטינים שיקבלו את ההסכם יזכו לחנינה – כפי שקורה בדרך כלל ביישוב סכסוכים – זה ישפיע עמוקות על עמדתם.
אנחנו, ישראלים ופלסטינים, חייבים לראות ביטויים מעשיים של שותפות – גם מצד אנשים “רגילים” וגם מצד מי שמכנים עצמם מנהיגים. שתי החברות שלנו ייכנסו בקרוב לעונות בחירות. כאן קריטי במיוחד שמי שמציגים עצמם כמנהיגים יבינו שהצהרותיהם הפומביות אינן מופנות רק אל קהל הבוחרים הפוטנציאלי שלהם; האנשים בצד השני של הסכסוך גם הם מקשיבים היטב כדי להבין למה לצפות וכיצד להיערך. אם תיווצר דינמיקה חיובית של הדהוד מסרים חיוביים של שלום מצד אחד לצד השני, תהיה לכך השפעה מובהקת על ציבור הבוחרים של הצד האחר. השאלה היא האם המנהיגים הפוטנציאליים הישראלים והפלסטינים מודעים ליכולתם לעצב את תוצאות הבחירות גם בצד השני.
האם מנהיגים ישראלים המדברים על שלום עם הפלסטינים מפסידים קולות או מרוויחים אותם? אני בטוח שיועצי הקמפיין יאמרו להם לא לדבר על שלום עם הפלסטינים. הייתי עד ישיר ופעיל לדינמיקה הזו בשנת 2015, כאשר יזמתי והנחיתי ערוץ חשאי של משא ומתן בין יצחק הרצוג, אז יו”ר מפלגת העבודה, לבין הנשיא מחמוד עבאס. כל אחד מהם מינה נציג שינהל משא ומתן בשמו. במהלך השכנוע של הרצוג להצטרף לתהליך אמרתי לו שאם יגיע להסכם עם אבו מאזן, יוכל לפנות לציבור ולקרוא לבחירות על בסיס ההסכם שבידיו, שיביא שלום בין ישראל ופלסטין. שלושה שבועות לפני הבחירות, כאשר הרצוג הוביל למעשה בסקרים, התקשרתי אליו מרמאללה, מבית הנציג הפלסטיני של הנשיא עבאס, וסיפרתי לו שעבאס מוכן לכנס מסיבת עיתונאים משותפת עם הרצוג ולהכריז שהגיעו להסכם. בהישמע לעצת יועציו אמר לי למסור לעבאס “שיסתום את הפה ולא יגיד כלום” – והשאר ידוע. אני משוכנע שלו חשף הרצוג לציבור כי בידיו הסכם שלום פוטנציאלי, היה מנצח בבחירות – אבל כמובן שזה כבר בגדר השערה.
אני בטוח למדי שאם המנהיגים שלנו, או אלה המבקשים להיות מנהיגים, לא ידברו על שלום אמיתי עם הצד השני – לא יהיו לנו מנהיגים שיובילו אותנו לשלום. עליהם להיות מודעים לכך שהסביבה הבין־לאומית והאזורית לשיח על שלום ישראלי–פלסטיני מעולם לא הייתה טובה יותר. עצם קיומו של נשיא ארצות הברית שהוכיח שיש לו הן הכוח והן הרצון לכפות על ישראל לסיים את המלחמה ולהיצמד לניסוח על “מסלול להגדרה עצמית ומדינה פלסטינית” בהחלטת מועצת הביטחון, אמור להוביל אותנו להבנה שכאשר התנאים בשטח ישתפרו, טראמפ יהיה מוכן להשתמש בכוחו כדי לקדם אותנו משמעותית לעבר פתרון שתי המדינות. רצונן של מדינות ערב באזור לראות את פתרון שתי המדינות מתממש, ונכונותן להרחיב את הסכמי אברהם באמצעות כינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, צריכים להיות עבור הציבור הישראלי סימן חיובי לכך שהשלום אכן אפשרי – אם ישראל תהיה מוכנה לקבל את פתרון שתי המדינות. מעבר לכך, מתבססת ההבנה שהשלום הישראלי–פלסטיני איננו עוד תהליך דו־צדדי בלבד, אלא תהליך אזורי רב־צדדי, שמייצר ארכיטקטורה אזורית לביטחון ולפיתוח כלכלי. שלום ישראלי–פלסטיני המבוסס על פתרון שתי המדינות ישפר את הביטחון ואת הכלכלה בכל האזור – וזה צריך לחזק גם את ביטחונם של הישראלים והפלסטינים בכך שעכשיו הזמן לשלום.
העם הפלסטיני חייב להבין, במיוחד לאחר מה שקרה בעזה, שאין עוד מאבק מזוין בר־קיימא לשחרור פלסטין. הפלסטינים לא ישיגו מדינה באמצעות הרג ישראלים. הם גם לא ישיגו מדינה באמצעות שלילת הקשר הלגיטימי של העם היהודי לארץ ישראל. מנהיגים פלסטינים – וגם מי שרוצים להיות מנהיגים – צריכים להבין שגם העם בישראל מקשיב לדבריהם, לא רק הציבור הפלסטיני. עליהם להיות אמיצים וחכמים מספיק כדי להבין שמימוש ההבטחה לחירות הפלסטינית עובר דרך ירושלים ותל אביב וכל רחבי ישראל – ולא רק דרך בירות אירופה, אסיה, אפריקה ואמריקה.
אנחנו, ישראלים ופלסטינים, צריכים להתחיל להבין שעלינו לפנות עכשיו ללבבות ולתודעה של האנשים בצד השני של הסכסוך. עצתי למי ששואל אותי “מה אני יכול לעשות כדי לעזור?” היא למצוא אדם מן הצד האחר ולומר לו: “ספר לי על עצמך – מי אתה, מי את? מדוע אתה או את מאמינים במה שאתם מאמינים? מה הסיפור שלך?” אני אומר: אל תתווכח – תקשיב. יהיה לך זמן לספר גם את הסיפור שלך. אבל קודם נסה להבין את האדם שמולך. זו אינה תחרות על מי צודק ומי טועה; זה ניסיון להבין את האדם היושב בצד השני של הסכסוך. אני מודה – זה לא קל, והדחף להגיב ו”להשיב מלחמה” חזק מאוד. אבל נסו לעשות זאת בלי להגיב על כל נקודה שאינכם מסכימים איתה. אין ערובות לתוצאה חיובית – אבל יש סיכוי. ככל שנוכיח שותפות אמיתית לשלום, אפילו ברמה האישית, כך יגדלו הסיכויים להצלחתו.
ולבסוף, התחילו ללמוד ולדבר את שפת הצד השני. זהו פותח הלבבות הטוב ביותר. כשאתם לומדים את השפה והתרבות של האחר מתוך רצון אמיתי להבין את עולמו, אתם נכנסים לדרך של גילויים חדשים שיפקחו את עיניכם ויאפשרו לכם לדמיין מציאות חדשה.