שחרור עזה מחמאס ומישראל
ישיבת מועצת השלום שהתקיימה ב־19 בפברואר בוושינגטון פתחה רשמית את שלב ב’ של תוכנית עשרים הנקודות של הנשיא טראמפ. לראשונה נראה כי קיימת מסגרת תפעולית ממשית, הכוללת את מינוי הוועדה הלאומית לניהול עזה (NCAG) - הממשלה הפלסטינית הטכנוקרטית החדשה. כל הגורמים הרלוונטיים - לרבות הרשות הפלסטינית, מדינות ערב ואפילו חמאס - הסכימו להרכבה. אני מכיר אישית כמה מחבריה; מדובר באנשי מקצוע רציניים ובעלי יכולת, הראויים לאחריות שהוטלה עליהם.
כמו כן הוקמה הוועדה המבצעת הפועלת מטעם מועצת השלום, ובראשה מונה פוליטיקאי בולגרי ובכיר האו״ם לשעבר ניקולאי מלאדנוב כנציב עליון - תואר מצער המעורר בהכרח זיכרונות מתקופת המנדט הבריטי. מטריד אף יותר הוא שהוועדה המבצעת אינה כוללת כל ייצוג פלסטיני. בהיעדר ייצוג פוליטי פלסטיני המשולב ברמת קבלת ההחלטות הבכירה - במיוחד בגוף שנראה כי מחזיק בסמכות כלפי NCAG - מתעוררות שאלות כבדות משקל באשר ליכולתה של הממשלה הטכנוקרטית בעזה לייצג באמת את האינטרסים הפלסטיניים או לפעול בעצמאות משמעותית.
כל התהליך הזה החל באיחור רב מדי. במהלך חודשי העיכוב הללו נהרגו, על פי דיווחים, למעלה מ־600 תושבי עזה בידי ישראל - רובם לא לוחמי חמאס - ובהם נשים, ילדים וקשישים. עבור תושבי עזה, המלחמה לא הסתיימה ב־10 באוקטובר 2025. בתקופה זו, מאחר שאין לעולם ואקום של שליטה, הצליח חמאס לשוב ולבסס את עצמו על אוכלוסייה שכבר אינה רוצה לראות איש מחמאס. גם כיום ישראל כובשת ושולטת ב־53% משטח רצועת עזה, בעוד שפחות מ־10% מתושבי הרצועה חיים באזורים אלה. כשני מיליון בני אדם דחוסים ב־47% הנותרים - ללא דיור, ללא תשתיות בסיסיות, ללא מזון או תרופות מספקים, וללא רשות שלטונית אפקטיבית. באזורים בעזה הנשלטים והכבושים בידי ישראל, ממשיכה ישראל לשטח כל מבנה שנקרה בדרכה, מבלי להותיר דבר שיכול היה לשמש לדיור זמני או לצרכים ציבוריים.
בעקבות ישיבת וושינגטון והתחייבויות בסך כולל של 7 מיליארד דולר ממדינות החברות במועצת השלום, וכן תוספת של 10 מיליארד דולר מארצות הברית, יכולה NCAG סוף סוף להתחיל בעבודתה. עד כה, ההנהגה הטכנוקרטית הפלסטינית אפילו לא ידעה אילו משאבים יעמדו לרשותה ומתי יגיעו. גם עתה אין היא יודעת מה מידת האוטונומיה שתינתן לה - אם בכלל - בקבלת החלטות לגבי הקצאת הכספים. נמסר לה מידע על שכרם ועל מבנה השכר של עובדי הממשלה, אך לא על היקף סמכויותיה.
ישנם שלושה נושאים קריטיים מיידית:
כניסת NCAG לעזה והתחלת שלטון במקום חמאס;
תוכנית מקיפה לפירוק חמאס מנשקו;
תחילת השיקום, החל מדיור זמני ותשתיות בסיסיות - מים, חשמל ותברואה.
כאן מתגלה ניגוד אינטרסים מסוכן. ישראל מתעקשת כי השיקום לא יוכל להתחיל לפני שחמאס יפורק מנשקו לחלוטין. אך המשך המצב האיום של עזה - ללא דיור, ללא שירותים, וללא כל שיפור בחיי היומיום של למעלה משני מיליון בני אדם - רק יפגע בלגיטימיות של הממשלה הפלסטינית החדשה עוד בטרם תוכל לתפקד.
רוב תושבי עזה אינם רוצים לראות שוב את חמאס. אך סילוקו של שלטון חמאס לבדו אינו מספיק. תושבי עזה זקוקים לחלופה אמינה, הנבחנת מדי יום בשאלה פשוטה אחת: האם חיי היום טובים יותר מאשר אתמול? אם התשובה שלילית, הממשלה החדשה תיכשל עוד לפני שהחלה באמת. חמאס הודיע למתווכים כי הוא מוכן להעביר לאלתר את השליטה ל־NCAG אך NCAG עצמה עדיין אינה ערוכה להיכנס לעזה וליטול על עצמה את אחריותה.
פירוק חמאס מנשק
לא יהיה פירוק של נשק אמיתי של חמאס כל עוד ישראל כובשת ושולטת בעזה. ראש הממשלה נתניהו אומר כי ישראל לא תסיג את כוחותיה כל עוד חמאס נותר חמוש. הנשיא טראמפ אמר לנתניהו כי ישראל אינה יכולה לכבוש את עזה לנצח - אך עד כה לא הופעל לחץ רציני כדי לכפות נסיגה ישראלית בטרם תחילת פירוק הנשק.
המציאות פשוטה: רק פלסטינים יכולים לפרק את חמאס מנשקו. שום כוח זר במסגרת כוח הייצוב הבינלאומי (ISF) לא יהיה מוכן להתעמת צבאית עם חמאס. הדרך היחידה האפשרית היא פריסה הדרגתית של כוח ביטחון פלסטיני חדש הכפוף לממשלה הטכנוקרטית בעזה. תהליך זה ייקח זמן, ויהיה עליו להתקדם במקביל לפריסת ה־ISF. בישיבה האחרונה של מועצת השלום התחייבו המדינות הבאות באופן רשמי לשלוח כוחות לעזה: אינדונזיה (שתספק כוח משמעותי ואת סגן מפקד הכוח), מרוקו, קזחסטן (לרבות יחידות רפואיות), קוסובו ואלבניה. בנוסף, מצרים וירדן התחייבו לאמן יחידות משטרה פלסטיניות שיפעלו לצד הכוחות הבינלאומיים.
לפי דיווחים, ארצות הברית פנתה לכ־70 מדינות בבקשה להשתתף במאמצי הייצוב בתפקידים שונים. עד כה, עם זאת, מספר המדינות התורמות כוחות - והיקף הכוחות שהובטחו - רחוק מאוד ממה שנדרש כדי לייצב את עזה ולסייע ל־NCAG בהשלטת חוק וסדר. אם ה־ISF אמור גם להגן על תושבי עזה מפני חידוש פעולה צבאית ישראלית, עליו להיות גדול דיו ובעל חוסן פוליטי מספיק כדי להרתיע את ישראל. לשם כך נדרשת מעורבות אירופית רחבה יותר - ובעיקר שילוב של מדינות ערב, ובראשן מצרים, ירדן ואיחוד האמירויות.
נסיגה ישראלית מעזה
על נתניהו להבין כי שלב ב’ מותנה בנסיגה ישראלית - תחילה לקו ביניים חדש, ובהמשך חזרה לגבול הבינלאומי. הוא יתנגד לכך, בטענה שעל ישראל לשמור על חופש פעולה צבאי בכל רחבי עזה. על הנשיא טראמפ להבהיר כי מרגע ששלב ב’ ייושם במלואו ותהליך פירוק חמאס מנשקו ייצא לדרך, לא יישארו חיילים ישראלים בתוך עזה.
ניתן להקים ולהפעיל מעטפת ביטחונית בתוך עזה מבלי להציב כוחות ישראליים בתוך הרצועה עצמה. אזור ״איסור כניסה״ זמני בצד הפלסטיני, שיוחל לתקופה מוגדרת, יאפשר לישראל לטעון - באופן אמין - שעזה אינה עוד שטח כבוש, ובו בזמן יאפשר לחמאס לפרוק לחלוטין את נשקו.
סיום המצור
יש לשים קץ למצור על עזה. אם יימשך, דבר מהותי לא ישתנה - וזו לא תהיה המלחמה האחרונה בין ישראל לעזה. מעבר רפיח חייב להפוך למעבר דו־כיווני מתפקד במלואו ולשמש שער המסחר המרכזי של עזה, כך שסיוע הומניטרי וחומרי בנייה יוכלו להיכנס ללא מעבר בשליטה ישראלית. יש ליישם מנגנוני ביטחון חזקים בצד העזתי, בפיקוח גורמים שלישיים מהימנים, כדי למנוע הברחות. ישראל אינה צריכה להיות שם - ואינה אמורה להמשיך להיות שם - שומר הסף של כל מה שנכנס לעזה או יוצא ממנה. לישראל הזכות להטיל וטו על מה שקורה בתוך ישראל. אין לה זכות להטיל וטו על עתידה של עזה.
אל תשכחו את הגדה המערבית
בעוד תשומת הלב ממוקדת בעזה, המצב בגדה המערבית מידרדר במהירות. אלימות המתנחלים - הנתמכת יותר ויותר בידי צה״ל והמשטרה - היא חסרת כל רסן. שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ ממשיך ללא הפסקה בהפקעת אדמות פלסטיניות, בהרחבת התנחלויות בלתי חוקיות, בסלילת כבישים מפלים ובהרס שיטתי של הכלכלה הפלסטינית.
מטרתם המוצהרת של סמוטריץ’, בן־גביר ונתניהו היא לחסל כל אפשרות עתידית להקמת מדינה פלסטינית. הרחבת ההתנחלויות סביב ירושלים, בין ירושלים למעלה אדומים, וברחבי הגדה המערבית נועדה להרוס את הרצף הטריטוריאלי הפלסטיני. הדבר לא יביא ביטחון. הוא רק ילבה אלימות - בדיוק התוצאה שסמוטריץ’ נדמה כמייחל לה. בעוד וושינגטון מתמקדת בעזה, ישראל דוחפת את הגדה המערבית אל עבר פיצוץ. מצב זה יחזק פלגים פלסטיניים קיצוניים ויערער עוד יותר כל אמון שנותר בפתרון פוליטי. זהו מצב מסוכן - ורק לנשיא טראמפ יש את המנוף לעצור אותו.
בסעיף 19 בתוכניתו של טראמפ נאמר:
״עם התקדמות שיקום עזה וכאשר תוכנית הרפורמות של הרשות הפלסטינית תיושם בנאמנות, עשויים סוף־סוף להיווצר התנאים למסלול אמין לעבר הגדרה עצמית פלסטינית והקמת מדינה - שאותה אנו מכירים כשאיפתו של העם הפלסטיני״.
אל נשכח זאת!