אילו היית פלסטיני
אילו היית פלסטיני, כיצד היית רואה את עתידך? האם היית רואה אפשרות להשגת חירות, או שהיית מסיק שהעולם קיבל את הכפפתך הקבועה לישראל? האם היית ממשיך לקוות לפירות חיוביים של משא ומתן לאחר עשורים של שיחות שלא הניבו לא ריבונות ולא כבוד – או שמא היית רואה שרק התחזקות באמונה באללה, בהתנגדות (מוקאוומה) ובהיצמדות לארץ (צומוד) הן האפשרויות שנותרו לפניך? שאלות אלו אינן שאלות רטוריות, אלא עקרוניות וצריכות לעמוד במרכזו של דיון שעלינו הישראלים לקיים בתוכנו, אם אנו רוצים לשנות את עתידנו - שכן עם שאינו רואה לפניו אופק לא ייעלם מאליו, ובלי פתרון מדיני הסכסוך הזה לא יבוא אל סיומו.
זהו הלקח המרכזי שעלינו ללמוד משנות המלחמה האחרונות בעזה.
אילו היית בנעלי הפלסטינים, האם עדיין היית מאמין כי חירות היא אפשרית בעבורך? דמיין שאתה חי את כל חייך במגבלות שלא בחרת, נשלט בידי כוחות שאין לך כל השפעה עליהם, ותחת שלטון שאינך יכול לשנות – שכן אין לך אפילו זכות בחירה. האם היית נאחז בתקווה, או שמא היית מתחיל לפקפק בכך שמישהו, אי־שם, מתכוון באמת שתהיה חופשי? האם היית מאמין שאללה יביא צדק בסופו של דבר, כאשר כל הדרכים הארציות כשלו? ניסית דיפלומטיה; השתתפת במשא ומתן; התנועה הלאומית שלך הכירה בישראל על 78% מהשטח שבין הנהר לים, ודרשה מדינה רק על 22% הנותרים – השטחים שנכבשו ב-1967. ובכל זאת, המדינה שלך לא קמה. מה יכול עם לעשות כדי לשמור על כבודו ועל זהותו כשהוא נדחק למעשה לוותר על שאיפותיו הלאומיות הבסיסיות ביותר? אין בשאלה זו כוונה להצדקת אלימות או לערעור על זכותה של ישראל לביטחון, אלא לניסיון להבנת המציאות האנושית בצד השני, שבה הפלסטינים צופים בהצטמצמות מתמשכת של אופק לעתידם, ולבירור כן עם עצמנו אם דרכנו הנוכחית מעניקה להם סיבה כלשהי להאמין שיגיעו לחירות.
שאלות אלו אינן שאלות נוחות, אך הן חיוניות. אם אנחנו הישראלים רוצים עתיד שונה, עלינו להיות מוכנים להתמודד עם נקודת המבט הפלסטינית שלפיה האופק המדיני כמעט שנעלם. אך כאשר בני אדם אינם רואים אופק, הם אינם נעלמים – הם מחפשים חלופות. יש שיבחרו בהתחזקות האמונה באל, יש שיבחרו בהתנגדות, ויש שיבחרו בייאוש. השאלה האמיתית שעלינו לשאול את עצמנו היא האם אנו מסייעים ליצירת מציאות שבה בשני הצדדים התקווה עדיין אפשרית, או מציאות שבה התקווה הולכת ונכבית.
השנתיים וחצי האחרונות צריכות לשכנע אותנו מעבר לכל ספק שלסכסוך שבינינו אין פתרון צבאי. כוח צבאי יכול להרוס, להרתיע זמנית ולעכב הכרעה, אך אינו יכול לפתור מאבק לאומי המושרש בזהות, בזכויות ובדרישה האנושית הבסיסית לכבוד ולחירות. הראינו הפגנת כוח חסרת תקדים וגם שילמנו מחירים כבדים מנשוא, אך המציאות הבסיסית לא השתנתה. האלימות לא הביאה ביטחון; היא העמיקה את הפחד, הקשיחה עמדות, והבטיחה שהסבב הבא הוא רק עניין של זמן.
אם נמשיך להסתמך בעיקר על כוח, לא נוכל להתפלא אם הפלסטינים, בהיעדר אופק מדיני, יפנו למקומות אחרים בחיפוש אחר משמעות, תקווה ושליטה בגורלם. ואנו, מצידנו, נמשיך להתמודד עם מציאות שבה ביטחוננו שברירי וזמני. הלקח איננו שעל ישראל לוותר על זכותה ועל חובתה להגן על אזרחיה; הלקח הוא שהגנה לבדה איננה אסטרטגיה לסיום הסכסוך.
הדרך היחידה שהראתה שמץ של תקווה היא הדרך שממנה התרחקנו שוב ושוב: תהליך מדיני אמין שמציע לשני העמים דבר ממשי להיאחז בו. עבור הפלסטינים, משמעותו היא מסלול אמיתי ומוחשי לחירות ולמדינה. עבור הישראלים, משמעותו היא ביטחון שאינו נשען על שליטה מתמשכת בעם אחר, אלא על הכרה הדדית ועל גבולות ברורים מוסכמים.
מה יכול לשכנע את הפלסטינים כי הישראלים שואפים באמת לשלום? התשובה אינה מורכבת: הצהרה ברורה על נכונות לפתרון שתי המדינות; הקפאה מיידית של כל הבנייה בהתנחלויות; נקיטת צעדים נחושים למעצר מתנחלים אלימים ולמניעת המשך הפגיעות בפלסטינים ביישוביהם; הסרת מאות מחסומים ושערים ברחבי הגדה המערבית; שחרור מיליארדי שקלים מכספי המיסים הפלסטיניים המוחזקים בידי ישראל; ונכונות לנהל משא ומתן כן על הסדר המבוסס על קווי 4 ביוני 1967. אלה צעדים קונקרטיים, לא רעיונות מופשטים, שיכולים לאותת לפלסטינים כי ישראל מוכנה לסיים את הסכסוך, ולא להמשיך לנהל אותו.
ומה יכול לשכנע את הישראלים כי הפלסטינים כנים באשר לרצונם בשלום? בחירות ברורות ועקביות יכולות להתחיל לשנות תפיסות: קריאה לבחירות לאומיות פלסטיניות על בסיס חוק בחירות חדש האוסר התמודדות של מפלגות התומכות במאבק מזוין, כלומר ויתור חד-משמעי על דרך האלימות; מחויבות מתמשכת להוראת שלום ודו־קיום בבתי הספר הפלסטיניים; שימוש בהשפעתם של אנשי הדת במסגדים בקריאה לפיוס במקום להטפה להסתה. אין מדובר במחוות סמליות, אלא בצעדים ממשיים שיכולים לעצב מחדש את דעת הקהל הישראלית ולבנות מחדש מידה של אמון שנשחק קשות. כדי שהישראלים יחזרו להאמין כי השלום אפשרי, עליהם לראות לא רק מילים, אלא מחויבות תרבותית ופוליטית מתמשכת מן הצד הפלסטיני.
בכל פתרון אמיתי של שתי מדינות, נצטרך, ישראלים ופלסטינים כאחד, לקבל כמה אמיתות יסוד: הארץ שבין הנהר לים היא מולדתם של שני עמים ושניהם כאן כדי להישאר; ירושלים חייבת להיות עיר משותפת, שתשמש כבירתן של שתי המדינות; זכות השיבה הפלסטינית תמצא את ביטויה המרכזי במדינה הפלסטינית. מעבר לקביעת גבולות, כדי שהשלום יהיה מציאות חיה ולא רק חתימה על נייר נידרש לבנות שיתופי פעולה עמוקים חוצי גבולות בתחומים רבים ככל האפשר – ביטחון, כלכלה וטכנולוגיה, מים אנרגיה וסביבה, בריאות, תרבות וחינוך. שלום ישראלי-פלסטיני הוא הבסיס היחיד שעליו ניתן לבנות מזרח תיכון חדש באמת, לא באמצעות ניסיונות לעצב את המפה בכוח, אלא באמצעות העבודה הקשה וההכרחית של הכרה הדדית ושותפות אמת.