ממלחמת עזה לשלום

הדחת חמאס אינה מספיקה: המציאות החדשה בעזה חייבת להשתנות

אני כותב מאמר זה כמי שדגל בעקביות בזכויות הפלסטינים לחירות, להגדרה עצמית ולכבוד לאומי. אני מודע לכך שחלק מדבריי לא ימצאו חן בעיני רבים מחבריי, עמיתיי ושותפיי הפלסטינים (ואולי גם בעיני כמה מחבריי הישראלים). המסר שאני מבקש להעביר יוצא משיחות עמוקות, ולעיתים אף עימותיות, עם כמה מבכירי מקבלי ההחלטות בארצות הברית.

מאמר זה הוא ניסיון להתמודד עם הריאל־פוליטיק של הימים הללו, מתוך רצון עז לתוצאה שתצעיד את כולנו קדימה לעבר שלום אמיתי, המבוסס על זכות ההגדרה העצמית של שני העמים החולקים את הארץ שבין הנהר לים.

התבוסה הצבאית של חמאס התרחשה, גם אם טרם הושלמה במלואה. יכולתו הנוכחית של חמאס להמשיך ולכפות את רצונו על רוב אוכלוסיית עזה היא תוצאה ישירה של ואקום שלטוני שנוצר עם סיומה הרשמי של המלחמה, מבלי שהוכן מראש פתרון חלופי של ממשל פלסטיני אחר בעזה. מהלך כזה היה צריך להתבצע לפני חודשים רבים, במסגרת שותפות בין הרשות הפלסטינית למדינות ערביות המעוניינות לראות פלסטין חופשית ושוחרת שלום. אך הדבר לא נעשה.

הממשל הפלסטיני החלופי לעזה נמצא בדרכו, וכאשר אנו נכנסים לשלב השני של הסכם סיום המלחמה, רבדי המציאות החדשה יתחילו להופיע בקרוב. חלקם כבר מתממשים. ניסיתי לקדם אצל האמריקאים תפיסה שלפיה המציאות החדשה תכלול גם מצב שבו לישראל אין זכות לקבוע מי או מה נכנס לעזה או יוצא ממנה. לצערי, לא הצלחתי לשכנע את מקבלי ההחלטות בעמדתי זו.

לישראל תמשיך להיות השפעה על עתידה של עזה, משום שמקבל ההחלטות המרכזי יהיה ארצות הברית וממשל טראמפ. מועצת השלום, בראשות הנשיא דונלד טראמפ, צפויה להתכנס לראשונה לקראת סוף החודש. המועצה תכלול כעשרה ראשי מדינות או יותר בעלי אינטרסים באזור – ככל הנראה גם מנהיגים של כמה ממדינות ערב, אך כנראה ללא ראש ממשלת ישראל.

תחת מועצת השלום תפעל ועדה מבצעת שתכלול אישים בכירים כגון סטיב ויטקוף, ג׳ארד קושנר, טוני בלייר ואחרים בעלי פרופיל דומה. הוועדה המבצעת תשמש גוף הקישור הישיר והמנחה של הוועדה הפלסטינית הטכנוקרטית, האחראית על ניהול ענייני היומיום בעזה. נציג האו״ם לשעבר והפוליטיקאי הבולגרי ניקולאי אבטימוב מלאדינוב ישמש כמתאם בין הוועדה המבצעת לוועדת הממשל הפלסטינית.

למיטב ידיעתי, חברי הוועדה הפלסטינית הטכנוקרטית כבר נבחרו. הם עברו תהליך סינון ממושך בהובלת ארצות הברית, תוך מעורבות משמעותית של מדינות ערב שביקשו למנות אנשים מטעמן, ואף ניסיונות התערבות מצד בכירים מאוד ברשות הפלסטינית. בסופו של דבר, כך נראה, לאמריקאים הייתה המילה האחרונה והסופית.

ממה שאני מבין, החברים שאושרו לוועדת הממשל הפלסטינית הטכנוקרטית הם כולם פלסטינים רציניים, נאמנים ולאומיים, אשר במשך שנים הביעו בבירור את התנגדותם לחמאס ואת סלידתם מדרכו.

ניסיתי לשכנע את מקבלי ההחלטות לכלול גם תפקיד של בכיר פלסטיני, הזוכה להערכה הן בקרב הציבור הפלסטיני והן בקרב ישראלים, כדי לספק ייצוג וסוכנות פוליטית לפלסטינים ברמת הוועדה המבצעת, וכן לשמש חוליה מקשרת בין הוועדה הפלסטינית לבין הציבור והממשלה בישראל.

סביב כל שכבות הממשל החדשות הללו יפעל גם כוח הייצוב הבינלאומי. כל המערך הזה נועד להבטיח את פירוק חמאס מנשקו, אך הדבר לא יקרה בן־לילה. פירוק אמצעי הלחימה של חמאס ידרוש זמן רב.

האם חייהם של הפלסטינים בעזה ישתפרו?

המבחן החשוב ביותר להצלחת התהליך יהיה המידה שבה חייהם של יותר משני מיליון פלסטינים בעזה ישתפרו באופן משמעותי ומהיר. עבור תושבי עזה, עמדות פוליטיות ודיונים אידאולוגיים של ועדת הממשל החדשה חשובים הרבה פחות מיכולתה לארגן את החיים, לספק צרכים בסיסיים, לשקם את הכלכלה ולהוביל תהליך מהיר של שיקום ובנייה מחדש.

מנקודת מבטה של ארצות הברית, ובדחיפה ישראלית חזקה, הצלחת התהליך תימדד גם בשאלה עד כמה המציאות החדשה בעזה תשנה את החברה העזתית ביחס לנכונותה לחיות בשלום לצד מדינת ישראל.

החברה בעזה הושפעה עמוקות ובאופן שלילי מכמעט שני עשורים של שלטון חמאס ושליטתו. אף שחמאס מעולם לא החיל את השריעה (ההלכה האסלאמית) כחוק המדינה, שלטונו הותיר חותם חברתי ותודעתי עמוק. הדבר כלל הטמעת שנאה כלפי ישראל, שלא היה קשה לעורר נוכח המציאות הקשה של החיים בעזה. חלק גדול מתפיסת העולם של תושבי עזה עוצב במהלך 18 שנות מצור ופגיעות צבאיות ישראליות חוזרות ונשנות, שלרוב נגררו בעקבות התקפות של חמאס או הג׳יהאד האסלאמי הפלסטיני נגד אוכלוסייה אזרחית בישראל.

המציאות החדשה בעזה חייבת להשתנות. לא די בכך שחמאס יחדל מלשלוט בעזה. השינוי חייב להיות מורגש בחיי היומיום, והוא חייב להיראות גם בכיתות הלימוד. אין לי ספק שייערכו שינויים מיידיים בכל ספרי הלימוד בעזה. ספרי הלימוד בעזה (וגם בגדה המערבית) צריכים לחנך לזהות לאומית פלסטינית גאה, הכוללת תרבות, ספרות, השפה הערבית, מדעים, מתמטיקה, כלכלה, אנגלית, מדעי המחשב וכל הדרוש לבניית חברה פלסטינית מודרנית ומצליחה, המוכנה לחיות בשלום לצד ישראל.

עליהם לכלול גם לימוד עברית והכרה ברורה בכך שהעם הפלסטיני חולק את הארץ עם העם היהודי בישראל – שלשניהם קשר דתי והיסטורי לגיטימי לאותה מולדת. אני מקווה בכנות שכאשר מערכת חינוך כזו תתקיים בעזה, ובתקווה גם בגדה המערבית, היא תשפיע ותעודד שינוי דומה גם בצד הישראלי.

נראה כי ארצות הברית ומועצת השלום ייזמו מערכת חדשה לאופן שבו הקהילה הבינלאומית תסייע, לא רק במתן סיוע הומניטרי לעזה אלא גם בשיקומה. ממה שראינו בחודשיים וחצי האחרונים מאז סיום המלחמה, ארגוני סיוע בינלאומיים הנתפסים כעוינים לישראל לא יוכלו עוד לפעול בעזה – ודבר זה כבר מתרחש.

אני סבור שחלק ניכר מהסיוע ומפרויקטי השיקום יופנו למגזר הפרטי, ולא לארגונים לא־ממשלתיים בינלאומיים. להבנתי, לישראל תוסיף להיות השפעה על זהות הגורמים המוסמכים לפעול בעזה. מצב זה פותח פתח לארגונים וליוזמות מן המגזר הפרטי התומכים בשלום ישראלי–פלסטיני למלא תפקיד חיובי בשיקום עזה. בהסתכלות קדימה, נראה שעזה תהווה מקרה מבחן גם לתוכניותיהן של ארצות הברית ובעלות בריתה ביחס לעתיד הגדה המערבית.

אני בטוח שאילו חזון זה של העתיד היה מוצג בפני משפטנים בינלאומיים וארגוני זכויות אדם, הם היו דוחים אותו מיד ומבקרים אותו, בטענה שהמשפט היחיד שצריך לחול בעזה הוא המשפט הבינלאומי והמשפט ההומניטרי הבינלאומי.

מנקודת מבטם המצומצמת הם היו צודקים. בעיניהם, הגישה המוצגת במאמר זה אינה לגיטימית וחורגת מן המקובל – משום שמה שארצות הברית מבקשת הוא הנתיב המהיר ביותר לשלום ישראלי–פלסטיני אמיתי, המבוסס על הכרה הדדית מלאה בלגיטימיות של שתי התנועות הלאומיות, על מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני ושל העם הישראלי, ועל תחילתה של קדושת החיים ולא של המוות בסכסוך בין שני העמים זה מאה שנה.

החזון האמריקאי לעזה ולפלסטין מסיט את המוקד מהתמקדות בזכויות אדם ומתקיפת ישראל, לניסיון לעצב חזון פוליטי פלסטיני הרואה בישראל שותפה לשלום. אם משימה זו תצליח, תהיה לכך השפעה גם על דעת הקהל הישראלית ביחס לפלסטין ולשלום.

הכותב הוא מנהל אזור המזרח התיכון בארגון International Communities Organization וראש שותף בברית למען שתי מדינות.