היום הוא תחילתו של ה־יום שאחרי

11 באוקטובר 2025

אנחנו — הישראלים והפלסטינים — מתעוררים הבוקר לבוקר הראשון מזה שנתיים שבו נוכל להרשות לעצמנו לחייך. בימים הקרובים, כשנראה את החטופים הישראלים שבים לבתיהם, ימלאו עינינו דמעות של שמחה כשנראה את בני המשפחות מחבקים את יקיריהם; ובו בזמן נזיל דמעות של כאב ועצב כשנקבל את החללים לקבורה מכובדת. כולנו נשתתף בשמחה ובאובדן. חשוב גם לזכור שבצד הפלסטיני יהיו הרבה דמעות של שמחה על איחוד משפחות, ודמעות עצב עמוקות כשאנשים מעזה ייקברו את יקיריהם שנתגלו תחת הריסות הבתים והמבנים שהופצצו על ידי ישראל. תושבי עזה ישובו לבתים שאינם עוד קיימים, ויפנו אל השמיים בשאלה — איך בונים מחדש חיים אחרי הזוועות של שנתיים אלה? אלה זמנים קשים לכולנו.

כישראלים, האתגר שלנו עתה הוא להעמיד את ראש ממשלתנו וממשלתנו לדין על כישלונותיהם. הם חייבים לשאת באחריות על כשלם בהגנתנו ב־7 באוקטובר. יש לכפות על נתניהו ועל ממשלתו לקחת אחריות על כך שהפכו את חמאס לנכס ואת הרשות הפלסטינית לנטל. עליהם להיות מועמדים לדין גם על התפקוד הלקוי שלהם מאז אותו יום שבת שחור. הקיצוניות והגישות המשיחיות שלהם יביאו עוד אסונות לכולנו, בגלל מדיניותם המסוכנת בגדה המערבית — התרחבות התנחלות פרועה, אלימות מתנחלים הנתמכת על־ידי צה״ל והמשטרה. יותר מאלף פלסטינים בגדה נהרגו בשנתיים האחרונות. אלפי עצי זית נכרתו על-ידי מתנחלים ואף על-ידי הצבא. אדמות פלסטיניות נגזלות על-ידי מתנחלים. הכלכלה הפלסטינית חרבה, בעוד שממשלת ישראל מחזיקה ביותר משני מיליארד דולר של מיסים פלסטינים שנגבים עבור הרשות הפלסטינית לפי הסכם פריז. הסיבה היחידה, לדעתי, לכך שהדגה לא מתפוצצת באלימות בלתי נשלטת היא שהפלסטינים שם אינם רוצים לראות את היישובים והערים שלהם הופכים לאסון בדמות עזה.

תושבי עזה מבינים שחמאס ביצעה אקט של התאבדות לאומית קולקטיבית ב־7 באוקטובר, ללא לשאול את העם הפלסטיני האם הוא מוכן לשלם את המחיר על החלטה כזו. העם הפלסטיני שילם את המחיר על הקנאות והחוסר באחריות של חמאס, וכעת הוא נושא בעול התוצאות של החלטות של אנשים מנותקים וקיצוניים כמו סינוואר. על-פי הבנתי, התושבים בעזה אינם רוצים לראות את חמאס שוב בחייהם. הם נאלצים להתמודד עם השלכות חוסר האחראיות והגישה הקנאית של חמאס, שחשבה שהיא יכולה להשמיד את ישראל — במקום זאת נחרבה עזה.

למרות המציאות האבסורדית שבה שני הצדדים מנסים לנסח לעצמם נרטיב של ניצחון — אין מנצחים כאן. אף אחד לא ניצח במלחמה הזו. העם הישראלי והעם הפלסטיני הפסידו שניהם. אין מי שיכול לטעון ניצחון. אלה שהושיבו את הסכסוך הזה על המדף לאורך העשורים האחרונים חייבים עתה לעמוד מול אחריות מול עמי שני הצדדים. הלקח המרכזי מן השנתיים האחרונות חייב להיות שלא נוכל להמשיך לעשות זה לזה כך. זאת חייבת להיות המלחמה הישראלית-פלסטינית האחרונה. על אדמה זו, בין הנהר לים, חיים ישראלים ופלסטינים כמעט באותם מספרים — וזה לא ישתנה. עלינו להיפטר ממנהיגים שסירבו להתמודד עם המציאות שהארץ הזו היא מולדת משותפת. עלינו להשתחרר מהאמונה שיש פתרון צבאי לסכסוך. אין מאבק מזוין בר־קיימא לפלסטינים — לא תשוחרר פלסטין ברצח והרג של ישראלים. סוקרי דעת הקהל הפלסטינים צריכים להתחיל לשאול שאלה שנייה — לא רק השאלה הראשונה: האם אתה תומך במאבק המזויין לשחרור פלסטין? והשאלה השנייה: האם אתה מוכן להרים נשק ולרצוח ישראלים? או לשלוח את בנך להילחם ולהרוג? כאן התשובה תרד כמעט לאפס — וכל הפלסטינים יודעים זאת.

אנחנו הישראלים צריכים להשתחרר מהרעיון האבסורדי שהסכסוך הזה ניתן ל״ניהול״. עלינו להבין שלא ניתן לשלוט בכוח במיליוני פלסטינים המבקשים חירות מהכיבוש הישראלי. הקיצוניים המשיחיים בקרבנו צריכים להבין שהקשר לארץ — יהודה ושומרון — אינו מחייב שליטה מלאה בכל חלקיה או בעלות על כל שטח. עליהם לדעת שהוצאת פלסטינים מאדמותיהם אינה רק פשע נגד האנושות — זו גם חילול הדת היהודית ופגיעה בערכי האל שהן מצהירים שהם מאמינים בהם. מה שעושים מתנחלים קיצוניים ביהודה ושומרון בשם היהדות והאל מהווה בזיון ליהדות ולשם האל. הם מבצעים מעשים חמורים מדי יום נגד הדת ונגד האלוהים. על כולנו — מי ששואף שישראל תהיה חברה מכובדת במשפחת האומות — לעצור זאת. את הממשלה הישראלית הזו עלינו, הישראלים הרוצים חיים על-פי צדק, לעצור. פעם ראינו את עצמנו כמדינה השואפת שלום — עלינו לשוב לאותו ערך ולעשות שלום עם כל שכנינו.

על הפלסטינים להניח לתמיכה במאבק המזויין. על הישראלים לצאת מהאשליה שניתן להחזיק בכל הארץ, תוך כדי שליטה צבאית על הפלסטינים ולחיות בשלום. ישראל לא תזכה לביטחון אם הפלסטינים לא יקבלו חירות; הפלסטינים לא יקבלו חירות אם הישראלים לא יקבלו ביטחון. לא יהיה שלום בינינו עד שנכיר בקיומם ובלגיטימיות של שני העמים על הארץ הזו שכולנו טוענים שהיא שייכת לנו. כפי שאמר לעתים הרב מנחם פרומן ז״ל: «הארץ הזו אינה שייכת לנו — אנחנו שייכים לארץ הזו». אנחנו — היהודים הישראלים — ואנחנו — הערבים הפלסטינים — שייכים לארץ הזו ונשאר כולנו בה.

המשימה המיידית שלפנינו — לישראלים ולפלסטינים — היא להעמיד לדין או לדין הבוחר את אלה שנושאים באחריות הישירה למצב הטרגי שלנו. אך חשוב מכך: חובתנו הדחופה היא לבחור מנהיגים חדשים שיספקו לנו חזון לעתיד של שלום. עלינו לשאול את עצמנו כשאנו בוחנים מועמדים: האם הם מביאים תקווה לעתיד טוב יותר — עתיד של שלום עבורנו ועבור ילדינו? אם התשובה היא לא, או אפילו «אני לא בטוח», המסקנה צריכה להיות שאינם ראויים לתמיכתנו. אסור שנעניק שוב את תמונתנו למי שמציג עצמו כמנהיג ומציע רק נשק חזק יותר.

ישראלים ופלסטינים — הביטו סביבכם, ראו מה קורה באזורנו. נתניהו מתאר את ישראל כ״וילה בג’ונגל״ — אך זו תמונה שגויה. המזרח התיכון משתנה במהירות. עתיד ישראל ופלסטין יתבסס על הסכמי ביטחון אזוריים ועל פיתוח כלכלי אזורי. עתידנו כאן, באזור שרוצה ישראל בטוחה ופלסטין חופשית. יש לנו כעת הזדמנות ליצור שלום וביטחון המבוססים על הכרה בישראל ופלסטין כמדינות חופשיות העובדות יחד — לבניית מזרח תיכון בטוח ומשגשג. אל נפספס את ההזדמנות הזו. הבה נביא מנהיגות חדשה — בישראל ובפלסטין — מנהיגות עם חזון לשלום שמעניקה לנו תקווה.