הצלחתה של עזה

הצלחת התוכניות של הנשיא דונלד טראמפ לעזה תלויה כמעט לחלוטין במידה שבה יותר משני מיליון תושבי עזה יראו שיפור ממשי ומוחשי בתנאי חייהם. עבור תושבי עזה, הסוגיה הראשונה במעלה היא קורת גג מעל הראש. החורף הזה היה קשה בכל רחבי הארץ, ובעזה הוא היה הרסני במיוחד.

במהלך הגשמים העזים והרוחות החזקות מאוד, כאשר ישבתי בנוחות בביתי בירושלים, לא הצלחתי אפילו לדמיין מה עבר על מיליון וחצי חסרי הבית בעזה. אני מכיר אנשים החיים שם באוהלים ובמבנים שנהרסו בהפצצות. משפחות שלמות, קשישים, ילדים, תינוקות, גברים ונשים, שכבר חיו בתנאים בלתי־אנושיים, נאלצו להתמודד עם פגעי מזג האוויר: אוהלים המתעופפים ברוח, קרקע מוצפת מים, סבל, מחלות, קור ורעב.

הצעד הראשון לשינוי המצב הוא פירוז חמאס והוצאת כלי הנשק שלו משימוש. חמאס מודע היטב לכך שלא ייכנסו לעזה עבודות שיקום ושום כספים לשיקום אם חמאס יישאר בשלטון וימשיך להוות איום על ישראל ועל תושבי עזה עצמם.

האמריקאים צפויים להציג בקרוב את תוכניתם לפירוז עזה. הם ממשיכים במעורבותם מול חמאס בסוגיה זו באמצעות מתווכים התומכים בתהליך – ובהם קטאר וטורקיה.

טיוטת החלטה שלא פורסמה של “מועצת השלום” של טראמפ קובעת:
“רק אנשים התומכים ופועלים באופן עקבי ליצירת עזה מנוטרלת מקיצוניות וחסרת טרור, שאינה מהווה איום על שכנותיה, יהיו זכאים להשתתף בממשל, בשיקום, בפיתוח כלכלי או בפעילויות סיוע הומניטרי בעזה.”

ממה שאני שומע מרבים מתושבי עזה, יש בהם אמונה באל ותקווה. עזה מגלה חוסן, וסימני חיים מסוימים מתחילים לשוב באיטיות. ילדים לומדים בבתי ספר בכיתות מאולתרות. רבים מן המורים הם מתנדבים. הוקמו ארגונים קהילתיים מקומיים כדי לאסוף את הילדים שלא זכו ללמוד במסגרת לימודים סדירה במשך שנתיים.

כולם חיים בטראומה, ואין תשתית לבריאות הנפש שתוכל להתמודד עם כל מי שאינם מצליחים לישון בלילה או להסתגל למציאותם החדשה. כמעט שלא מדברים על פוליטיקה – אנשים נמצאים במצב הישרדות, ואין להם פניות נפשית לחשוב על פתרונות פוליטיים. הם מתמודדים עם הצורך בקורת גג מעל הראש ועם הארוחה הבאה למשפחותיהם.

אני יודע שרבים מהישראלים הקוראים זאת אינם חשים חמלה כלפי שכניהם הפלסטינים בעזה. יותר מדי ממנהיגינו ומאישי הציבור שלנו חזרו ואמרו שאין חפים מפשע בעזה. ייתכן שהבוז שחשים ישראלים רבים כלפי הפלסטינים בעזה מובן בעיניהם.

להם אני אומר: רוב תושבי עזה היו בני ערובה של חמאס במשך 18 שנה. ואולי חשוב מכך – תושבי עזה יישארו שכנינו, וגם אם רבים מהם היו רוצים למצוא מקום אחר לחיות בו, אין מקומות אחרים המוכנים לקלוט אותם. תושבי עזה כאן כדי להישאר, ועלינו להבין זאת.

השאלה שאנו, הישראלים, חייבים להתמודד איתה היא כיצד להבטיח שעזה תשנה כיוון – שעזה תהפוך למקום של שלום, שבו תושביה רוצים לחיות בשלום לצד ישראל. הדבר הראשון שיש לעשות הוא להבטיח שלאנשים יהיה מקום מגורים, גם אם זמני, בזמן שעזה נבנית מחדש.

אם טראמפ, צוותו ומועצת השלום יצליחו לגייס עשרות מיליארדי דולרים לשיקום, עזה תיבנה מחדש ברמת חיים גבוהה בהרבה, עם דיור איכותי, תשתיות טובות, כבישים, תחבורה ציבורית, שטחים פתוחים, פארקים ומבני ציבור חדשים כגון בתי ספר.

ד״ר עלי שעת׳, ראש הוועדה הלאומית של עזה, אמר כי עזה זקוקה כעת ל־200 אלף קרוואנים לדיור זמני. ישראל לא אפשרה את כניסתם לעזה. יש אלפים הממתינים להיכנס, אך ישראל סירבה לאפשר זאת. הדבר כבר מצביע על הבעיה המרכזית שבה תיתקל תוכנית טראמפ.

המכשול הגדול ביותר להצלחה בעת הזו הוא ממשלת ישראל. ישראל מתכוונת לשמור על שליטתה בעזה למשך זמן רב ככל האפשר ובמספר רב ככל האפשר של מגבלות. הדבר עלול להפוך למקור של עימות עמוק בין ממשלת ישראל לבין טראמפ ואנשיו. כבר ראינו את הסירוב הישראלי לפתוח את מעבר רפיח, מה שאמור לקרות כעת עם הכניסה המלאה לשלב השני של תוכנית טראמפ. אם יתפתח עימות כזה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין טראמפ – אין ספק שטראמפ ינצח.

יש להבין גם שעזה איננה פרויקט של ג׳נטריפיקציה. עבור עניי עזה, אין לבנות דיור שלא יוכלו להרשות לעצמם. עזה חייבת להיבנות עבור תושבי עזה ועל־ידי תושבי עזה. הדבר מחייב תשומת לב רבה לשיקום כלכלת עזה.

יש בעזה צעירים רבים מוכשרים, חכמים, משכילים ובעלי מוטיבציה גבוהה. לפני המלחמה פעלו בעזה שבע אוניברסיטאות ועשרות מכללות שלימדו הנדסה, מחשבים, מתמטיקה, מדעים, שפות ועוד. ובאותו הזמן, אבטלת הצעירים הגיעה לכמעט 70%. אם עזה נסגרת בפני העולם, היא הופכת למבצר של הקצנה גוברת. לא די לשנות את תוכניות הלימודים והספרים; גם המציאות היומיומית של תושבי עזה חייבת להשתנות.

פינוי ההריסות הוא דחוף בראש ובראשונה. ההערכות מדברות על כ־60 מיליון טונות של הריסות שיש לפנות מן ההרס שנגרם על־ידי צה״ל. הדבר יימשך שנים, ועד כה לא הוצע פתרון מעשי וברור למה לעשות עם כל ההריסות. ניתן לגרוס הריסות של בטון ולהפוך אותן לאגרגטים של אבן – חלקם לשימוש בסלילת כבישים וחלקם כחומר מילוי ליסודות. ניתן לערבב אגרגטים מבטון גרוס עם מלט חדש, וההריסות הגרוסות יכולות להחליף חלק מן החצץ או האבן בבנייה.

לפי דיווחים מסוימים, ישראל תישא בחלק מעלויות פינוי ומיחזור ההריסות. יש לפנות במהירות שטחים להקמת ערי קרוואנים לדיור זמני. יש להקים מיידית תשתיות למים, לביוב ולחשמל. הצד החיובי בכל זאת הוא שמחנות הפליטים לא ייבנו מחדש.

תושבי עזה לא זכו לחשמל 24 שעות ביממה במשך שנים רבות. כעת ייתכן שיוכלו להחזיק בבית מקרר, תנור חשמלי, חימום, מים חמים, מחשב נייד, מקום להטעין טלפונים סלולריים ואולי אף מזגן – דברים שאנו נוטים לקחת כמובן מאליו.

כאשר מעבר רפיח ייפתח לשני הכיוונים, ישראל תתעקש, כפי שעשתה בעבר, שהמעבר יהיה לאנשים בלבד ולא לסחורות. שיקום עזה אינו יכול להישאר בשליטה מלאה של ישראל. חייבים להיות אמצעי ביטחון מחמירים לכל סחורה הנכנסת לעזה, אך קיימות מערכות ודרכים לעשות זאת שאינן מחייבות שליטה ישראלית.

חלק ממדדי ההצלחה של עזה – הן אובייקטיבית והן בעיני תושביה – יהיה המידה שבה ישראל לא תמשיך לשלוט במה שמתרחש בעזה. נראה שקיים הבנה משותפת ישראלית־אמריקאית שלפיה רוב הארגונים הלא־ממשלתיים הבינלאומיים המבקשים להעניק סיוע הומניטרי לעזה יוחלפו בגורמים מן המגזר הפרטי. הדבר כבר מתרחש מאז סיומה הרשמי של המלחמה באוקטובר.

לכך יש היבטים חיוביים ושליליים. טוב לשקם את המגזר הפרטי בעזה, אך הדבר פותח פתח לשחיתות רבה, שכבר מדווחת בתקשורת. השחיתות היא בצד ההספקה – כלומר, ישראלים, שחלקם מתוך המערכת הצבאית – על פי הדיווחים הנוכחיים. זהו מצב בלתי נסבל המאיים על היסודות עצמם של הניסיון לשקם את עזה. חייבת להיות מדיניות של אפס שחיתות מצד כל המעורבים.

ואולי לא פחות חשוב מהשיקום הפיזי של עזה הוא בניית תודעה חדשה, שתאפשר לנו בסופו של דבר לדמיין שלום בין ישראל לעזה – שמשמעותו למעשה שלום בין ישראל לפלסטין (משום שיש צורך מיידי לטפל גם בגדה המערבית). לא רק המציאות הפיזית של עזה נפגעה עמוקות במהלך שנתיים של מלחמה ושנים רבות שקדמו לה, אלא גם הלבבות והמוחות של ישראלים ופלסטינים.

אנסה לעסוק בכך בטורים הבאים – דרך בחינת החינוך וסעיף 18 בתוכנית עשרים הנקודות של טראמפ: הקמת תהליך של דיאלוג בין־דתי המבוסס על ערכי סובלנות ודו־קיום בשלום, בניסיון לשנות תפיסות ונרטיבים של פלסטינים וישראלים באמצעות הדגשת התועלות שניתן להפיק מן השלום.