כל מה שנשאר הוא התקווה

כל מה שנשאר הוא התקווה.

מה עוד יש לנו?

כל ערכי היסוד שחשבנו שנבנו כאן במשך דורות מתפוררים תחת השנאה והנקמה.

באיזה מקום בעולם נראה תקין שמוחקים יישובים שלמים ושמחים על כך?

זה לא רק בעזה, עכשיו גם בלבנון.

באיזה מקום בעולם מוסרי לגרש אנשים מבתיהם ומשדותיהם?

היכן פותחים בקבוקי שמפניה כדי לחגוג אישור ״דמוקרטי״ ליטול חיים מאנשים, גם אם הם מחבלים, אסירים או עצורים?

באיזו מדינה דמוקרטית משלמים כספי מיסים לאנשים כדי שיגדלו בבורות ובעוני, בלי השכלה יסודית, מבלי שיוכלו לתרום לחברה ולעצמם בעולם המודרני?

באיזה מקום בעולם מגדילים את התמיכה בפלג שלם של החברה שמפריח סיסמאות כמו ״נמות ולא נתגייס״?

בפרוץ עונת האביב וביום חג חירותנו, חייבים לשאול: מה אני מוכן לעשות כדי לסלק רשע ורשעות מחיינו?

מה אני מוכן לעשות כדי להעביר את השחיתות הממשלתית מחיינו?

מה אני מוכן לעשות כדי להוכיח שאין שנאה בליבי?

מה אנחנו, כעם וכחברה, מוכנים לעשות כדי להציל את מדינת ישראל?

אני לא רוצה להיות ספרטה. אני לא רוצה להיות סופר־ספרטה.

אני לא רוצה ששכנינו יפחדו מאיתנו, שמא נלך לגרשם או נהרוס להם את ביתם ואת חייהם.

אני לא רוצה לתלות אף אחד.

אני רוצה לתלות את תקוותי הדלה - שעוד ניתן לחיות במדינה שמקדשת את חייהם של כולנו ושל שכנינו.

חוף מבטחים הוא מקום שבו חיים בשלום ולא על החרב.

נשמור על האור הקטן שעוד מאיר את המצפן המוסרי שלנו.

לא נחזיר לשלוט בנו את מי שהפקיר אותנו במשך הרבה יותר מדי שנים.

נשחרר את עצמנו משקר הכוח המוחלט משקר הניצחון המוחץ.

בחג החירות הזה נתגייס כולנו כדי שלא למות.

לחיים ולתקווה!

גרשון בסקין