לכבוד יצחק רבין

מרשימת הביטחון ליועץ לראש הממשלה

מספרי: במרדף אחר השלום בישראל ובפלסטין

קובי אורגד הציג את עצמו כעובד במחלקת המחקר של משרד ראש הממשלה והזמין אותי לפגוש אותו בשבוע שלאחר מכן במשרדו. ובכן, עשיתי “מחקר קטן” משלי וגיליתי שלמשרד ראש הממשלה אין מחלקת מחקר. ממש מוזר! הגעתי כפי שקבענו אל משרדו בקומה החמישית בבניין מגדל שלום בתל אביב, ואכן בשלט הארד שעל דלתו הוצגו סמל מדינת ישראל והכיתוב “משרד ראש הממשלה – מחלקת המחקר”. צלצלתי בפעמון, הדלת נפתחה וקובי יצא לקבל את פניי. כשנכנסתי פנימה ראיתי מסדרון ארוך שהוביל לשורה של דלתות מּוגפות, כנראה חדרי חקירות. התיישבנו בחדרו וקובי התחיל בהסבר כי ראש הממשלה יצחק רבין הקים צוות חשאי של חמישה אנשים מענפים שונים של קהיליית המודיעין כדי לייעץ לו בתהליך השלום. הוא ציין שבתחילה פנה רבין לצבא לקבלת הייעוץ, אך הרמטכ”ל אמנון שחק )ז”ל( ענה לרבין בפשטות ובכנות כי אילו הוא היה מעוניין בייעוץ כיצד לפתוח במלחמה הבאה, הצבא היה יודע לעשות זאת היטב, אבל הצבא אינו יודע לעשות שלום ואינו יכול לייעץ לו בעניין זה. רבין לא סמך על פוליטיקאים, אפילו לא על חברי הממשלה שלו. גם לא הייתה לו הערכה רבה לאנשי אקדמיה. לעומת אלה, אנשי קהיליית המודיעין דיברה בשפתו והוא חש בנוח איתם. הצוות שהוקם היה חשאי ביותר משום שראש הממשלה חשש ש”אויבי שלום” מתוך המערכת הפוליטית יצאו נגד השימוש שהוא עושה במשאבי המודיעין לקידום השלום עם הפלסטינים. הוא לא רצה לפתוח חזית מול גאולה כהן, בנימין נתניהו ואריאל שרון. קובי הסביר לי שהם זקוקים למישהו כמוני הנמצא בקשר מתמיד עם פלסטינים – מנהיגים, אקדמאים ואנשי מקצוע. הוא גם אמר שהם צריכים לשמוע רעיונות חדשים כיצד להתמודד עם הנושאים הרבים שעל הפרק במשא ומתן עם הפלסטינים. הם אינם מורשים לקיים קשר ישיר עם פלסטינים, אך לאנשים כמוני יכול להיות תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות ישראל בנוגע לתהליך השלום. התרגשתי והתגייסתי כולי למשימה. זו הייתה בדיוק המטרה של איפקרי ומה שאני באופן אישי שאפתי להשיג. עכשיו הייתה לי גישה כמעט ישירה לראש הממשלה בנושאים הנוגעים לשלום. רק חודשיים לפני כן הייתי ברשימת הביטחון השחורה של ישראל, עכשיו יעצתי לראש הממשלה. רק בישראל!

במהלך השנתיים הבאות, עד בחירת בנימין נתניהו בעקבות רצח רבין, ביליתי כמאתיים שעות עם קובי ואנשי הצוות האחרים שייעצו לראש הממשלה בתהליך השלום. העבודה הייתה חשאית מאוד, ולעיתים הרגשתי כמו ג’יימס בונד. היום והשעה של כל פגישה נקבעו מראש, אך לא מקומּה. בבוקר הפגישה הייתי מקבל שיחת טלפון קצרה ובה נמסרו לי שם המלון ומספר החדר. הורו לי שבמקרה שאראה מישהו במסדרון, עליי לחלוף על פני החדר ולחזור לגשת אליו רק כשהמסדרון יהיה ריק מאדם. בדרך כלל היינו מזמינים משירות חדרים קפה או משהו קר לשתות. עם מסירת ההזמנה קיבלתי הוראה להמתין בחדר האמבטיה עד העזיבה של איש שירות החדרים. סודי פירושו סודי. הם ניסו לשלם לי על זמני. בתום הפגישות הראשונות בינינו קובי או אחד מעמיתיו היו מוציאים מזומנים מהכיס עם פתק מודפס קטן כדי שאחתום עליו כקבלה. סירבתי לקבל את הכסף ואמרתי שאני מקבל שכר מעבודתי באיפקרי ושמשימתי להשפיע על פעילות הממשלה לקידום תהליך השלום. לא רציתי לאבד את עצמאותי ולהיות ב”כיס” של הממשלה. קובי היה מפציר בי ומציע, “תקנה בזה ספרים”, אבל עמדתי בסירובי.

קובי היה האדם המרכזי שנפגשתי איתו באופן קבוע, ולפעמים היו נוכחים בפגישה אנשי צוות נוספים. כל פגישה נמשכה כשעתיים. קובי היה מגיע מוכן עם שאלות, אבל בדרך כלל הייתי מתחיל את הפגישות שלנו בתיאור כללי של מה שקורה בפלסטין. הייתי מוסיף תיאור של כמה מהפגישות והדיונים שקיימתי עם מנהיגים פלסטינים שונים. הייתי מביא תמלילים של פגישות ישראליות-פלסטיניות שערכנו באיפקרי בקבוצות העבודה השונות שכינסנו בתדירות קבועה – קבוצת המומחים על עתיד ירושלים, קבוצת אנשי מים, כלכלה וכד׳. הייתי מנסה לתאר לפניו את תמונת המציאות כפי שהיא נראית מהצד הפלסטיני ולפרוס את חששות הפלסטינים בנוגע לתהליך השלום המתפתח ואת רעיונותיהם המתגבשים לקראת המשא ומתן על הסדר הקבע. אני זוכר שלעיתים קרובות הזהרתי את קובי ואת חברי הצוות בנוגע למה שנראה לי כיחסים לא תקינים המתפתחים בין כמה בכירים ישראלים לשעבר, פוליטיקאים ואנשי כוחות הביטחון, לבין אנשים המקורבים לערפאת. יחסים אלו הדיפו ריח רע של שחיתות, ופלסטינים רבים כעסו מאוד על הניצול המושחת של כוח השלטון בידי “העולים החדשים מתוניס” וכמה מבכירי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. חלק מהישראלים המעורבים בקשרים אלו היו מקורבים מאוד לראש הממשלה רבין, ונראה כאילו הוא מאשר אישית את ההתנהגות השלילית הזאת. נערכו עסקאות כלכליות מונופוליסטיות בין פקידים פלסטינים לבין פקידי ישראל לשעבר בתחומי המלט, הדלק, הטבק ומוצרים רווחיים מאוד אחרים. חלק מהאנשים האלה, מאש״פ ומאנשי ביטחון ישראלים לשעבר, צברו בן לילה עושר רב, ובצד הפלסטיני התבטאה הופעת השפע הפתאומי הזה בבניית וילות מפוארות ברמאללה ובעזה בידי אנשים שזמן קצר קודם לכן לא היו בעלי הון בכלל.

הזהרתי את קובי מפני האיבה המתפתחת בציבור הפלסטיני לנוכח השחיתות הזאת, בייחוד עקב התפיסה השלילית של המעורבות הישראלית הישירה בה. אחד משיאי השחיתות במעורבות ישראלית ישירה בלט בהפעלת קזינו אואזיס ביריחו. היה ידוע לכול כי אנשי שירותי הביטחון הפלסטינים המקורבים לערפאת ויועצו הכלכלי והעסקי הקרוב שלו, מוחמד ראשיד, המכונה ח’אלד סלאם, היו מעורבים ישירות בקזינו. גם אנשים קרובים מאוד לרבין היו בעלי עניין ישיר בקזינו, מה שהביא אלפי ישראלים להמר בו בהיקפים של כ5- מיליון דולר בשבוע. אי אפשר היה לנתק את הקשרים הישראליים מהשחיתות הפלסטינית, וחשבתי שרבין, שנודע בדימויו כ”מר ניקיון”, בייחוד אחרי פרישתו מעוררת הכבוד מכהונתו הראשונה, היה צריך לדעת על ההתרחשויות האלה ובעיקר על השפעותיהם השליליות על תהליך השלום. אני זוכר היטב שעמדתי יום אחד ברחוב ברמאללה וספרתי מספר לא מבוטל של מכוניות יוקרה חדשות בעלות לוחות רישוי אדומים של פקידי הרשות הפלסטינית. חשבתי לעצמי מה מרגיש הפלסטיני המצוי, בעל מעמד של פליט המתגורר בעוני במחנה פליטים, אל מול העושר המופגן הזה. נראה לי די ברור שזה יוביל לצרות. בסופו של דבר לא הייתה השפעה לאזהרותיי אלו, ולצערי התופעות האלה ודומות להן נותרו כשהיו. מסרתי לראש הממשלה הצעות שבעיניי היו בעלות ערך סמלי חשוב. למשל, הצעתי שהצוות ינסה לגרום לרבין להעביר מסר לערפאת – שעליו לשנות את הדימוי הציבורי שלו ולהיראות יותר מדינאי מאשר מנהיג גרילה מהפכני. טענתי שהמהפכה הפלסטינית כבר החזירה את הנהגת התנועה הלאומית למולדת, וכעת הגיע הזמן שהפלסטינים יעסקו בעיקר בבניית המדינה שלהם. הדבר הבולט ביותר בתדמיתו של ערפאת היה מדי הצבא שלו. ביקשתי מקובי להציע לרבין את הרעיון שראש הממשלה לא ייפגש עם ערפאת אם הוא יגיע לפגישותיו עימו במדי הצבא שלו. טענתי שאם ערפאת רוצה להיות גנרל, שייפגש עם אנשי צה”ל, ואם הוא רוצה להיפגש עם ראש הממשלה עליו להתלבש בהתאם בחליפת עסקים כמדינאי. המסר הזה הועבר לרבין, אך בסופו של דבר רבין חשב שלא נכון לומר לערפאת מה ללבוש. אף שהבנתי למה התכוון רבין לא הסכמתי עם החלטתו. הנושא הזה כבר עלה בבית הלבן עם הנשיא קלינטון לפני טקס החתימה על הצהרת העקרונות של אוסלו על מדשאת הבית הלבן ב13- בספטמבר .1993 הסמליות בטקס החתימה הייתה כה חשובה, וגם קלינטון וגם רבין חשבו שהמנטליות של ערפאת הייתה יכולה להשתנות אילו הופעל עליו לחץ להתנהג כמו מדינאי. אבל בסופו של דבר הנשיא האמריקני לא היה מוכן לאלץ את ערפאת להופיע אחרת, וגם רבין לא היה מוכן להתנות בתנאי זה את המשך הפגישות שלו עם ערפאת. חשובים ככל שהיו בעיניי המסרים בעלי האופי הסמלי שהעברתי לרבין, חשובות ביותר היו הצעותיי הקשורות ישירות למהות המשא ומתן בין ישראל לבין הפלסטינים. כאמור, בפגישותיי עם קובי ועם חברי הצוות שיתפתי את כל ניירות המדיניות הרבים שכתבתי באותה תקופה. הם עסקו ישירות בסוגיות של תהליך השלום והיו רלוונטיים מאוד לתקופת הביניים ) חמש שנים על פי הסכם אוסלו (ולמשא ומתן על הסדר הקבע. באחת הפגישות דיברנו על שאיפת הפלסטינים להקמת מועצה מחוקקת גדולה במסגרת הסכם הביניים. דבר זה נדון במשא ומתן בתקופה שבין החתימה על הסכם יריחו-עזה בקהיר (4 במאי 1994) לבין החתימה על הסכם הביניים בספטמבר 1995 ערפאת רצה להרחיב את המועצה המחוקקת ככל האפשר, ואילו ישראל דרשה להגביל אותה מחשש שסמכות שלטונית עצמית פלסטינית תיראה דומה מדי למדינה ריבונית. בתחילת המו״מ התעקשה ישראל שהמועצה המחוקקת תהיה קטנה ככל האפשר, אבל תוך כדי התקדמות המשא ומתן איבדה ישראל את התעניינותה בגודל המועצה.

הישראלים הבינו את עוצמת החשיבות שייחס ערפאת לעניין זה, והם החליטו לנצלּה להשגת ויתורים מצידו בנושאים מהותיים יותר עבורם. הדבר החשוב ביותר לישראל היה להגיע להסכמות על תיאום ושיתוף פעולה ביטחוני. הייתי מוטרד מאופי היחס שהפגינה ישראל בסוגיה זו, שנראה לי לא ישר. בעיניי היה בו שימוש ציני בכוח בעת משא ומתן מאוד לא סימטרי. התרעתי נגד גישה זו. תמיד העדפתי )ואני עדיין מעדיף( צורה אחרת של משא ומתן של כנות ושיתוף, שבה הצדדים הרבה יותר פתוחים בחשיפת העמדות, הצרכים והאינטרסים שלהם למען מקסום האפשרויות לתרחישים של ”win-win”. לאורך השנים, למעט חריגים נדירים, הגישה למשא ומתן בין שני הצדדים הללו הייתה “משחק סכום אפס”, שבו הוויתורים של צד אחד הם הרווחים של הצד השני, ולהיפך. זהו משא ומתן קלסי של בזאר מזרח תיכוני. לדעתי, היה צריך להתמקד בתוצאות לטווח הארוך בדבר טיב היחסים בין הצדדים ולא ברווחים קצרי טווח בשולחן המשא ומתן.

מדי פעם בפעם הצטרף לפגישות דן, ראש הצוות. מעולם לא נודע לי שמו המלא של דן, ואני אפילו לא בטוח אם “דן” היה שמו האמיתי. למען האמת אני אפילו לא בטוח ש”קובי” היה שמו האמיתי של קובי. קובי תיאר לי את דן כמי שדרגתו מקבילה לדרגת אלוף בצה”ל. הנחתי שהוא בא מהמוסד. כשדן בא לפגישות איתי, רמת הזהירות והביטחון שננקטה הייתה גבוהה יותר, והייתי נשאל כמה וכמה פעמים אם מישהו ראה אותי מגיע. דן שאל שאלות רבות על אודות מנהיגים פלסטינים מסוימים ועל עמדותיהם. לעיתים כאשר השתתפותו של דן בפגישות הייתה תכופה מהרגיל, הסקתי שלאותן פגישות הייתה משמעות גדולה יותר עבור הצוות. אני יודע שהתובנות וההצעות שלי הועילו להם מאוד, ומבחינתי הפגישות האלה היו הקישור הישיר למשא ומתן ולרבין, דבר שעמלתי קשה כל כך להשיג. סוף סוף הרגשתי שבאמת יכולה להיות לי השפעה על המתרחש. אני זוכר שהשקעתי מאמצים רבים בניסיון לשכנע את הצוות שרבין צריך לפתוח בהקדם האפשרי במשא ומתן להסדר הקבע. בהסכם אוסלו נכתב, “המשא ומתן על הסדר הקבע יחל בהקדם האפשרי, אך לא יאוחר מ4- במאי 1996”. לא נראה לי הגיוני לדחות את המשא ומתן הזה אפילו יום אחד. מנסחי ההסכם קיוו כי אם בשלב הביניים יתקיימו במלואן ההתחייבויות בשני הצדדים, הם יפַ תחו ביניהם אמון רב יותר וזה יביא לידי משא ומתן מוצלח יותר בנושאי הליבה הרגישים.

למרבה הצער, ההתחייבויות לא מולאו והחל תהליך הפוך מהמקּווה – של איבוד אמון, והיה ברור שהוא ישפיע לרעה על המו״מ הקשה שהיה עתיד לבוא. למשל, נבנו דרכים עוקפות להתנחלויות ולא נעצרה הבנייה של התנחלויות. היה הפיגוע הקשה של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה )ב25- בפברואר 1994( והסגר שהוטל על חברון בעקבותיו. האלימות גאתה, ומגבלות תנועה הוטלו על הפלסטינים. במקום הפירות המקּווים של תהליך השלום, פלסטינים רבים חשו שרק ישראל מרוויחה ממנו ואילו סבלם רק הולך וגדל. נראה גם כי המינהל האזרחי של צה”ל, שהיה אחראי על יישום ההסכמים, לא הבין שאנחנו אמורים להתרחק מהכיבוש הישראלי וממנטליות השליטה על הפלסטינים לעבר עידן חדש, שבו הפלסטינים ישלטו על עצמם בעצמם. זאת ועוד, לרבים מעובדי המינהל האזרחי, שהיו מתנחלים בעצמם, היה אינטרס ברור לחבל בתהליך השלום.

היו כמה מקרים שבהם נוכחתי במידת כוחם והשפעתם של אנשי הקשר שלי בצוות החשאי. פעם אחת בעת ביקור שלי בעזה, הייתי עד לשימוש לרעה בסמכות בידי קצין ישראלי, אשר היכה בכוח מופרז פועל פלסטיני צעיר שעמד בתור במעבר ארז. מיד התקשרתי למספר שהיה ברשותי והשארתי הודעה בהולה לקובי שיתקשר אליי. בתוך דקות אחדות חזר אליי קובי, ותיארתי באוזניו את הסצנה. תגובתו הראשונה “שעשעה” אותי. “זה מנוגד למדיניות שלנו”, הוא אמר לי. השבתי לו כי אני מניח שהחדשות על המדיניות שהשתנתה טרם הגיעו לקצין הזה. עברו פחות משתי דקות מתום שיחתנו עד שהופיע במקום קצין בכיר יותר ועצר מיד את ההתעללות. ב4- בנובמבר ,1995 התקבצו בתל אביב 250,000 איש לעצרת שלום מרגשת וקראו “לא לאלימות, כן לשלום”. פגשתי בה את קובי. לדבריו הוא היה שם כ”משקיף” – כעובד מדינה נאסר עליו להשתתף בהפגנות. כמוני וכמו כל באי הכיכר, גם הוא התלהב מההופעה המדהימה של רבים כל כך בתמיכה ברבין ובשלום. זמן לא רב אחרי שהסתיימה ההפגנה, עדיין אפופים בתקווה הגדולה ששררה בה, שמענו שרבין נורה והועבר לבית החולים איכילוב. הייתה לי תחושה כבדה שהוא מת. כשהגענו למכונית שלנו, שהחנינו לא רחוק מאיכילוב, המשטרה כבר סגרה את כל הרחובות סביב בית החולים. ממש בכניסתנו למכונית שמענו את הודעתו של איתן הבר, ראש הסגל של רבין, ”ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב״. באותו רגע הרגשתי שלא רק שראש הממשלה נרצח, אלא שתהליך השלום ספג מכה אנושה, שספק רב אם ניתן יהיה להתאושש ממנה. קובי, שהיה המום כמו כולנו, התקשר אליי למוחרת וקבענו להיפגש. יומיים לאחר שנרצח רבין, הונח ארונו ברחבת הכנסת ועשרות אלפי אזרחים המתינו דמומים וכואבים כדי לחלוף על פניו ולחלוק לו כבוד אחרון. גם אני הגעתי לכנסת, ומשם נסעתי לפגוש את קובי באחד המלונות בסביבה. כשהגעתי למקום הוא נראה לי כמי שבכה, עיניו היו אדומות. כל המדינה הייתה שרויה בהלם. אנשים כמו קובי שעבדו בשיתוף פעולה הדוק עם רבין היו מוכי הלם ביותר. רבין שמע את שמי פעמים רבות מחברי הצוות וידע מי אני. בשתי הזדמנויות אף יצא לי לשוחח איתו קצרות פנים אל פנים. כמו רבים נוכחתי לראות שרבין העביר לבן שיחו את התחושה שהוא מעוניין בכנות להקשיב לו. הוא שאל אותי שאלות והקשיב בקשב רב לתשובות שלי.

צר לי שלא הייתה לי הזדמנות לשרת אותו באופן ישיר יותר, אבל הרגשתי שבאמצעות קובי והצוות הרעיונות וההצעות שלי אכן הגיעו אליו, והייתה לי השפעה על תהליך השלום ועל האופן שבו רבין ניגש לסוגיות הקשות העומדות בפניו. באחד מימי מרץ 1997 פרצה ישראל את הדרך להר חומה, התנחלות חדשה בירושלים אל מול הכניסה לבית לחם, והיה חשש מפרוץ מהומות במזרח ירושלים ובגדה. באותו יום הוזמנתי על ידי הצוות כדי לעבור חקירה מקדימה לפוליגרף, שמטרתה הייתה להעלות את הסיווג הביטחוני שלי. לפני שהגעתי לחדר המלון כדי לפגוש את קובי וחוקר מהשב”כ, נסעתי להר חומה כדי לראות מקרוב במו עיניי איך גילחו את היער שבראש ההר כדי לבנות בשטחו את ההתנחלות החדשה. המשרד של איפקרי באותה תקופה היה בבית לחם ובדרכי אליו וממנו כל יום הייתי רואה את הר חומה. היה לי כל כך עצוב לראות את ממשלת ישראל משיקה התנחלות חדשה בתוך ירושלים, שתשפיע לרעה על סיכויינו לשלום עם הפלסטינים. אילו רבין היה חי, שכונת הר חומה כנראה לא הייתה נבנית. השר יוסי שריד, יו״ר מרצ, הצליח לעכב בימיו במשרד לאיכות הסביבה, את האישורים לבנייתה של הר חומה בנימוק של היעדר תוכנית ביוב וסביבה להתנחלות זו. אחרי הבחירות שהעלו את נתניהו לראשות הממשלה ב,1996- לא היה מי שיעמוד בפרץ וימנע בנייה של התנחלויות חדשות. החקירה המקדימה לבדיקת הפוליגרף ארכה לפחות שש שעות, ובזמן הזה הצעתי לקובי שייסע להר חומה כדי להתרשם מהמקום עד שנסיים. איש השב״כ שאל אותי שאלות שהייתי אמור להישאל שוב במהלך הפוליגרף. הוא הסביר לי שחיוני שאומר את האמת ושתשובותיי עכשיו יהיו זהות לאלו שאענה כשאהיה מחובר לחיישני הפוליגרף. בסופו של דבר הַ זמנתי לפוליגרף מעולם לא הגיעה והעלאת הסיווג הביטחון שלי לא קרתה מכיוון שבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, החליט לפרק את הצוות. הוא לא היה זקוק לייעוץ בתהליך השלום. הוא כבר גמר אומר להקפיא אותו. הצוות פורק בידי נתניהו בשנת .1997 כשנפגשתי עם קובי בפעם האחרונה הוא הביא לי מתנה מהצוות – אלבום מהודר על ישראל “ואלה שנות... 50 לישראל” מאת העיתונאי הישראלי נִ סים משעל.

מאז אותו יום הם נעלמו כולם. במשך השנים ניסיתי פעמים אחדות לבקר במחלקת המחקר שבמשרד ראש הממשלה בבניין מגדל שלום בתל אביב. בכמה מניסיונותיי אלו מישהו פתח את הדלת, רשם את שמי, אך לא שמעתי מהם דבר בהמשך. ניסיתי להתקשר למספר הטלפון שהיה ברשותי, שדרכו הייתי משאיר הודעות לקובי ולצוות ובתוך דקות היו מתקשרים אליי בחזרה. כמה וכמה פעמים התקשרתי למספר הזה אך לא קיבלתי שום מענה. ב2018- ראיתי ששלט הארד הורד מהדלת, ושכן שם אמר לי שמזמן הם נעלמו. גם קו הטלפון נותק בערך באותו זמן. לפני שנים אחדות, בעת כתיבת הספר הזה עשיתי מספר רב של ניסיונות לאתר את קובי אורגד. חיפשתי אותו בגוגל בלא הצלחה. מצאתי מישהו באותו שם בהודעת פטירה של חברת רפאל, ואיש הביטחון בחברה אמר לי שזה אדם אחר. פניתי לאנשים שעבדו עם רבין. שוחחתי עם איתן הבר, ראש לשכת רבין. הבר אמר לי שהוא ידע על הפגישות השבועיות של רבין עם הצוות, אבל הוא לא הוזמן אליהן, והבין שרבין לא רצה בהשתתפותו, לכן הוא לא יכול לסייע בידי למצוא את קובי. שוחחתי עם דני יתום, שהיה המזכיר הצבאי של רבין ומאוחר יותר ראש המוסד. שוחחתי עם ביתו של רבין, דליה, ועם בנו יובל. שוחחתי עם עמי איילון, שהיה ראש השב״כ לאחר רצח רבין, ועם כרמי גילון, שהיה ראש השב״כ בעת רצח רבין, ועם יעקב פרי, שהיה ראש השב״כ לפני כרמי גילון ושר בממשלת נתניהו עד .2015 איש מהם לא שמע על הצוות החשאי של רבין ולא הכיר את השם קובי אורגד. עד היום אני עדיין מחפש אותו, בלא הצלחה.