?מתי זה יותר מדי

מתי זה יותר מדי?

גרשון בסקין

21 ביולי 2025

כשהגעתי לישראל לראשונה לבר המצווה שלי ב־1969, לבקשתי מהוריי, אני זוכר שאמרתי לאמי, כשישבנו על המרפסת בדירת בני הדודים שלי בגבעתיים, מביטים לכיוון תל אביב, זמן קצר לפני כניסת השבת: "אני מרגיש בבית". ישראל היא הבית שלי. "בית" — מילה אחת גדולה מאוד — היא התיאור הטוב ביותר שיש לי לישראל מאז שעליתי לפני 47 שנים. אין לי מקום אחר בעולם שבו אני מרגיש "בבית", ובכל זאת ישראל של 2025 היא מקום שונה מאוד ממה שהייתה ב־1969, או אפילו ב־1978, כשעליתי. היום אני מוצא את עצמי מתייסר מדי יום בשאלה מתי יגיע הרגע שבו כבר לא אוכל לחיות במקום שאני קורא לו "בית". ישראל הופכת במהירות לארץ זרה עבורי — מקום שבו אנשים שחולקים את ערכיי מותקפים בידי המשטרה, מושתקים בתקשורת, ונאלצים ברצינות לשקול אם ישראל היא עדיין מקום שניתן לחיות בו. אני יודע שטוקבקיסטים ממכונת הרעל של המשטר הנוכחי בישראל יכתבו: "שיילך כבר — לא רוצים אותו ואת שכמותו כאן במדינה". אילו לא הייתי יהודי היו מכנים אותי אנטישמי, אבל כיוון שאני כן — יכנו אותי "יהודי ששונא את עצמו".

ישראל מבצעת פשעי מלחמה מחרידים בעזה. אני ממש חש כאב פיזי כשאני כותב את המילים האלה. ישראל השמידה באופן שיטתי צִיבִילִיזָצִיָה שלמה בעזה, ומספר ההרוגים הלא-חמאסיים — נשים, ילדים, זקנים, חולים, נערים ונערות, גברים שמחפשים מחסה, אוכל ומים — ממשיך לטפס מדי יום. כן, חמאס תקף את ישראל ב־7 באוקטובר וביצע פשעים מחרידים נגד האנושות, והאחריות למה שקרה בעזה מוטלת גם עליו. אבל כבר כמעט שנתיים שישראל אחראית לזוועות שאי אפשר לתאר, שייזקפו לדורות לשמה של מדינת ישראל. כעת אנשים בעזה מתים גם מרעב מול עינינו. כ־80% מהמבנים בעזה נמחקו — שכונות שלמות וערים נעלמו, הופצצו, נהרסו, הושמדו. עכשיו אפילו קבלנים פרטיים מישראל מרוויחים הון מהריסת מבנים וחיי משפחות שלמות בעזה. אין מקום בטוח עבור יותר משני מיליון איש. רק אתמול בלילה שלחתי כסף למשפחה בעזה שגרה באוהל בדיר אל־בלאח, כיוון שכבר לא בטוח להם אפילו שם — שם מצאו מקלט כלשהו מהפצצות. משפחה צעירה אחרת, שאני מכיר שנים רבות, שולחת לי הודעות בווטסאפ: "אנחנו רעבים וצמאים" — וזה שובר לי את הלב. אני רואה את הטרגדיה האנושית שישראל יצרה בעזה כל יום ברשתות החברתיות — דיווחים שתקשורת ישראלית מצנזרת בעצמה. אפילו כאשר עיתונאית יוצאת דופן כמו עמנואל אלבז פלפס מנסה לדבר על המוות והרעב בעזה בערוץ 13, היא מושתקת על ידי ברקו ומוריה על כך שהיא "מכפישה את ישראל". זו המציאות של כמעט כל התקשורת הישראלית — שתיקה רועמת וצנזורה עצמית.

הישראלים לא רוצים לדעת. אני חושב שרבים מהם אפילו לא מצטערים, ושמחים לראות את סבלם של יותר משני מיליון עזתים. למלחמת הנקמה הזו יש תמיכה עמוקה מכל קצוות החברה הישראלית — לא רק מהממשלה. אמנם רוב הציבור בישראל רוצה עסקה להשבת החטופים ולסיום המלחמה, אך ייתכן שגם רוב הישראלים מאמינים שאין חפים מפשע בעזה.

השנאה לערבים בישראל הגיעה לשיאים חדשים. חבר הכנסת הערבי איימן עודה הותקף באלימות כמעט עד לינץ', והמשטרה עמדה מהצד וצפתה. מאשימים אותו בבגידה, בהיות חלק מ"גיס חמישי", אבל האירוניה היא שעודה הוא אחד הבודדים בכנסת שעדיין היו חותמים היום על מגילת העצמאות של ישראל. רוב חברי הכנסת מהקואליציה הנוכחית כנראה לא היו מסכימים לחתום עליה — מגילה שקוראת לשלום, וקובעת שמדינת ישראל תבטיח שוויון מלא לכל אזרחיה, כולל אזרחי ישראל הפלסטינים. יש חברי כנסת בימין הקיצוני שאפילו היו מכנים את מגילת העצמאות מסמך אנטישמי או אנטי-ציוני.

האלימות נגד פלסטינים משתוללת סביבנו. עובדים ערבים בבית קולנוע בירושלים מותקפים לעיני מצלמות תוך כדי קריאות "מוות לערבים", ואנשים עוברים לידם כאילו מדובר באירוע נורמלי. נהגי אוטובוסים ערבים מוכים על ידי נוסעים יהודים ואז נעצרים על ידי משטרת בן גביר על כך שניסו להגן על עצמם. פלסטינים ברחבי הגדה המערבית מותקפים על ידי מתנחלים, בעוד ששוטרים וחיילים עומדים מהצד. פלסטינים מגורשים מאדמותיהם ואף נרצחים בידי מתנחלים אלימים, ואיש אינו נעצר או מואשם. להפך — אותם מתנחלים זוכים להגנה של המשטרה, הצבא, ובתי המפשט.

ישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה. ישראל מבצעת פשעי מלחמה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. התקשורת הישראלית משתפת פעולה עם הפשעים האלה. הציבור הישראלי נושא באחריות, ולא נוכל להימלט ממנה. זו לא רק הממשלה, הצבא והמשטרה — הפשעים האלו נעשים בשמי, בשמנו, בשם עם ישראל. אסור לנו לשתוק. לקרוא לדברים בשמם הופך אותי אולי בעיני רוב הציבור, ל"בוגד" — ואנחנו יודעים מה קורה לבוגדים.

מהיום הראשון למלחמה בעזה, בני הצעיר (בן 31) שואל אותי מדי שישי בערב בשולחן השבת: מתי תאמר שאינך יכול עוד לחיות בישראל? אחרי חודשים, הסכמתי להציב שני קווים אדומים. הראשון היה קל: אם בן גביר יהפוך לראש ממשלת ישראל — איני יכול עוד לחיות כאן. השני קשה יותר, אך סביר הרבה יותר: אם לאחר ה־7 באוקטובר, ולאחר כל מה שקרה, נתניהו ינצח שוב בבחירות — אמרתי — ישראל היא מעבר לתיקון. אני אומר את זה ועדיין חש בתחושת כאב עמוקה, שאין לי בית אחר בעולם, ואין לי מקום אחר שבו יש לי שליחות.

כל חיי הבוגרים הקדשתי להפיכת ישראל למקום שמשקף את הערכים שלי — אלה שחשבתי שהם ערכים יהודיים. הקדשתי את חיי לבניית גשרים של הבנה בין יהודים לערבים, בין ישראלים לפלסטינים. אני ממשיך בעבודה הזו יום יום, ואני משוכנע יותר מאי פעם שיש סיכוי לשלום, לשתי מדינות — הרבה יותר ממה שאנשים מאמינים. אבל הסיכוי הזה גם נראה רחוק מאי פעם. אם לא תופיע כאן הנהגה חדשה ורצינית — ייתכן שלא נצליח להפוך את הפגיעה שעברנו ולקפוץ קדימה מתוך הטראומה לכיוון של ריפוי והחלמה כחברה. זה הפחד שמלווה אותי מדי יום.

אני זוכר את הדילמות של מתנגדי האפרטהייד בדרום אפריקה — האם להישאר ולהיאבק למען שינוי, או לעזוב את המדינה שהם כבר לא יכלו לחיות בה בגלל חוסר צדק כל כך עמוק. עכשיו, זהו בדיוק המאבק שאני חווה. יש כל כך הרבה ישראלים מדהימים שעושים דברים נהדרים. יש הרבה דברים מאוד חיוביים בחברה הישראלית. אבל אני חושש שישראל שלנו נלקחת מאיתנו בשל הכיעור, הפשע, האלימות, השנאה והפחד. החברה שלנו אלימה — איך לא תהיה, כשמאות אלפי לוחמים עושים את מה שהם עושים בעזה, ואז חוזרים הביתה עם טראומה? האלימות, הכעס, התסכול והאשמה לא נשארים שם — הם חודרים הביתה. הדה-הומניזציה שמפעילים כדי להצדיק את הפשעים בעזה ובגדה יוצרת דיסוננס קוגניטיבי שגורם לאנשים למצוא הצדקות להתנהגויות שפשוט אי אפשר להצדיק.

זוהי המציאות של ישראל ביולי 2025. חמישים חטופים ישראלים עדיין מופקרים בעזה. אלפי ישראלים עדיין מופקרים על ידי הממשלה לאחר שאיבדו את בתיהם במלחמות שנמשכות כבר יותר מ־650 ימים. הממשלה וראש הממשלה עסוקים בכוח ובשחיתות הרבה יותר מאשר ברווחת העם והמדינה. ישראל הופכת למשיחית יותר, פונדמנטליסטית יותר, ולמדינה הכי שנואה בעולם. וישראלים מרגישים פחות ופחות רצויים בכל מקום. זו ישראל של 2025.

ובכל זאת — אין לי מקום אחר בעולם שאוכל לקרוא לו בית. אין לי מדינה אחרת שיש לי בה שליחות חיים. אבל אנחנו מתקרבים במהירות לרגע שבו ישראל כבר לא תהיה המקום שאוכל לקרוא לו בית — מקום שבו אני חש לא רצוי, מקום שאיני רוצה להיות קשור אליו. זו ישראל של 2025.