מוסר, צדק וישראל
אבקש לפתוח בברכה לכל קוראיי המוסלמים:
أضحى مبارك، أعاده الله عليكم وعلى عائلتكم بالخير والصحة والسلام
“חג מבורך. מי ייתן ואלוהים ישיב אותו עליכם ועל משפחותיכם בטוב, בבריאות ובשלום.”
אתמול בבוקר שוחחתי עם קבוצה של צעירים יהודים אמריקאים, השוהים בישראל במסגרת תוכנית חינוכית בשם “כיוונים”, שבאמצעותה הם מנסים להבין את ישראל ואת זהותם היהודית. אני זוכר שגם אני עברתי חוויה דומה במסגרת התוכנית השנתית של תנועת “יהודה הצעיר” בשנים 1974–1975. כבר בזמן אמת, כצעיר בן 18, הבנתי שזו תהיה אחת השנים המשמעותיות ביותר בחיי.
בשנת 1970 הצטרפתי לתנועת הנוער הציונית “יהודה הצעיר”, לאחר שמשפחתי עברה מעיירה יהודית מאוד בלונג איילנד לעיירה כמעט לא־יהודית. בבית הספר החדש שלי, שבו היהודים היו רק כ־3% מכלל התלמידים, הזמין אותי חבר יהודי לכיתה, שבילה את הקיץ בישראל עם משפחתו, להקים יחד איתו סניף חדש של “יהודה הצעיר” בעיירה שלנו. למען האמת, לא ממש ידעתי על מה הוא מדבר, אבל חשבתי שזה יכול להיות מקום טוב לפגוש בנות יהודיות. הצטרפתי, ומהר מאוד הפכתי לפעיל מוביל, מפני שהדבר נראה לי מאתגר מבחינה אינטלקטואלית, ולא רק מועדון חברתי כפי שהיו חלק מן הארגונים היהודיים האחרים.
בשנה שלאחר מכן נבחרתי למזכירות האזורית, ובכיתה י״ב כבר הייתי מזכיר התנועה בלונג איילנד - אחד המחוזות הגדולים והמוצלחים ביותר של התנועה בארצות הברית.
השקפת העולם הפוליטית שלי החלה להתעצב כבר בשנת 1968 בזמן הבחירות הכלליות בארצות הברית. כנער צעיר צעדתי בהפגנות נגד המלחמה בווייטנאם ובהפגנות למען זכויות האזרח. זכיתי לפגוש את חבר הקונגרס של אזור מגוריי, אלרד לוונשטיין (Alerd Lowestein). הוא נודע במיוחד כמצפן מוסרי ופוליטי של השמאל הליברלי האמריקאי בשנות ה-70-50 של המאה הקודמת. במרכז עשייתו עמדו מאבקים למען זכויות אדם ואזרח, והתנגדות לאפרטהייד ולמלחמת וייטנאם.
לוונשטיין היה דמות מרכזית בתנועת ,”Dump Johnson” התנועה שעודדה דמוקרטים אשר התנגדו למלחמת וייטנאם לקרוא תיגר על הנשיא לינדון ג’ונסון. מאמצי התנועה סייעו ליצירת האקלים הפוליטי שבו התמודד הסנאטור יוג’ין מקארתי מול ג’ונסון בשנת 1968, ובסופו של דבר פרש ג’ונסון מהמרוץ. היה לי גם הכבוד לפגוש את הסנאטור יוג’ין מקארתי - הייתי אז בן 12.
בקיץ 1972, בעת שהשתתפתי בתוכנית להכשרת מנהיגות של “יהודה הצעיר” במחנה הקיץ ״תל יהודה״, קיימנו תרגיל משחק תפקידים שנועד לעזור לנו להבין את הפוליטיקה הישראלית. הוטל עליי התפקיד לייצג את מה שכונה אז “השמאל החדש” - קבוצה של פעילים אינטלקטואלים, סטודנטים ועיתונאים, שקראה תיגר על הממסד הישראלי, בייחוד על השמאל הציוני־הסוציאליסטי הוותיק ובעיקר לאחר מלחמת ששת הימים.
השמאל החדש התנגד לכיבוש לאחר 1967, וטען ששליטה על הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה תשחית את הדמוקרטיה הישראלית ותעמיק את הסכסוך בין העמים. הוא קרא לנסיגה מן השטחים הכבושים ולהכרה בזכויות הלאומיות של הפלסטינים, בתקופה שבה עמדות כאלה נחשבו רדיקליות (וכנראה גם היום הן נחשבות ככאלה). זה היה אחד ההבדלים המרכזיים בין השמאל החדש לבין השמאל הציוני המרכזי. רבים במפלגת העבודה דיברו אז על “שטחים”, על “גבולות ביטחון” או על “האופציה הירדנית”. השמאל החדש, לעומת זאת, דיבר יותר ויותר על זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית.
השמאל החדש הקדיש תשומת לב רבה יותר גם לאזרחים הפלסטינים של ישראל, להפקעות קרקעות, למורשת הממשל הצבאי, לאפליה ולפער שבין אזרחות פורמלית לבין שוויון אמיתי. שנות ה-70 ראו גם את עלייתם של ״הפנתרים השחורים״ - יהודים מזרחים שמחו נגד העוני והאפליה שלהם במדינת ישראל. הם לא היו חלק מהשמאל החדש האשכנזי והאינטלקטואלי, אך היו בין קוראי התיגר האנטי־ממסדיים כלפי הציונות של תנועת העבודה.
מצאתי את עצמי מסכים עם כל העמדות של אותו חלק קטן של השמאל החדש בתרבות הפוליטית הישראלית. מאוחר יותר זכיתי לפגוש את לובה אליאב, שהיה לפני כן מזכ״ל מפלגת העבודה ולאחר מכן בין מקימיי מפלגת שלי (שלום ישראל). ספרו ״ארץ הצבי״ הפך לתנ״ך הפוליטי שלי, והחליף את אסופת המאמרים ״הרעיון הציוני״ כמקור ההשראה שלי. בגיל 16 כבר ידעתי שישראל תהיה ביתי, אף שמצאתי את עצמי נכנס יותר ויותר לוויכוחים פוליטיים כמעט עם כל ישראלי שפגשתי בארצות הברית.
ישראלים אלו, שחיו בארצות הברית, התעמתו איתי וטענו שאני אמריקאי נאיבי וחסר ידע בסיסי, שאינו מסוגל להבין את המציאות הישראלית משום שלא שירתי בצבא הישראלי. וכפי שרבים מהם אמרו לי: ״אתה לא מכיר אותם״ בכוונם לערבים. אילו הייתי אז בעל ידע רב יותר ובטוח יותר בדעותיי, הייתי שואל אותם כיצד הם עצמם מכירים ״אותם״. הייתי מגלה שהם כלל לא הכירו אותם.
כאשר עליתי לישראל לאחר שסיימתי תואר ראשון בפוליטיקה ובהיסטוריה של המזרח התיכון, ידעתי שעליי לעשות משהו משמעותי מאוד כדי להפריך את הטענה שאינני מכיר ״אותם״. שקלתי ללמוד לתואר שני באוניברסיטה האמריקאית בביירות, אך מלחמת האזרחים בלבנון הפכה את השהייה שם למסוכנת מדי עבורי. אז שמעתי על רב רפורמי אמריקאי, הרב ברוס כהן (ז״ל), שחיפש בוגרי אוניברסיטאות יהודים אמריקאים שיבואו לישראל ויחיו במשך שנתיים בכפרים ערביים בישראל, כדי לעסוק בפרויקטים שמטרתם לשפר את היחסים בין קהילות יהודיות וערביות החיות בארץ בסמיכות זו לזו. כך הצטרפתי לארגון Interns for Peace ניצני שלום, וכך הגעתי לחיות בכפר קרע בשנים 1981-1979.
השתלבותי בחברה ובתרבות הישראליות התבססה על ההבנה העמוקה שישראל אינה יכולה להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי אם היא שולטת בעם אחר ושוללת ממנו את חירותו, ואם לא כל אזרחי ישראל שווים באמת בעיני המדינה. אנחנו משקרים לעצמנו זמן רב מדי כשאנחנו אומרים שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ישראל לעולם לא תהיה דמוקרטיה אמיתית אם החברה שלנו לא תהיה מבוססת על שוויון בין כל אזרחיה, והאזרחים הערבים של ישראל לעולם לא יזכו ליחס של אזרחים שווים כל עוד הסכסוך הישראלי־הפלסטיני אינו מגיע אל פתרונו. יישוב של שני ההיבטים האלה של החיים בישראל חיוני לנו לא רק כדי שנוכל להגדיר את עצמנו כדמוקרטיה, אלא הוא גם הדרך היחידה שבה נוכל להגדיר את ישראל כמדינה המבוססת על מוסר, כזו השואפת להשגת מרב הצדק האפשרי בתוכנו ובינינו לבין שכנינו. דבר זה חייב לעמוד בליבת עצם קיומנו.
מדינה שהיא בלתי מוסרית במהותה, בשל אי־השוויון בין אזרחיה על בסיס זהות לאומית־דתית, הדוחה את השאיפה לחתור למרב הצדק האפשרי — אינה יכולה לשרוד לנצח.
כל חיי הבוגרים בישראל הוקדשו לאמונה הפשוטה הזאת: אין ביטחון לישראל בלי חירות לפלסטינים, אין דמוקרטיה בלי שוויון, ואין עתיד בלי צדק. ה-7 באוקטובר היה אסון נורא, אך הוא גם חייב להיות סוף האשליה שאפשר לנהל את הסכסוך לנצח. אי אפשר. חייבים לפתור אותו.
מדינת ישראל תיבחן לא רק בכוחה הצבאי, אלא באומץ המוסרי שלה. האם יהיה לנו האומץ להעניק שוויון אמיתי לכל אזרחינו? האם יהיה לנו האומץ להכיר בזכותו של העם הפלסטיני לחירות? האם יהיה לנו האומץ להבין שהצדק שלהם והביטחון שלנו אינם אויבים זה לזה, אלא תלויים זה בזה?
זו הבחירה העומדת בפנינו עכשיו. והיא תקבע אם ישראל תהיה רק מדינה חזקה - או גם מדינה צודקת, מוסרית ובת־קיימא.