הסכנות שבמבצעים צבאיים שמטרתם שינוי משטר

ניסיונות בעבר לבצע שינויי משטר, שהוצדקו בטענות של איומים ביטחוניים או משברים הומניטריים, הביאו לעיתים קרובות לפחות ביטחון וליותר סבל אנושי. שני המקרים הבולטים ביותר בעשורים האחרונים הם אפגניסטן ועיראק. בשני המקרים נפתחו מלחמות בשם הביטחון העולמי והגנה על האינטרסים האמריקאיים, במטרה מפורשת להפיל משטרים שנחשבו מסוכנים.

בשנת 2001 תקפו ארצות הברית ובעלות בריתה את אפגניסטן בעקבות מתקפות ה-11 בספטמבר. ממשלת הטליבאן נתנה מחסה לארגון אל־קאעידה וסירבה להסגיר את האחראים לפיגועים. הכוחות האמריקאיים ובעלי בריתם הצליחו במהירות להדיח את הטליבאן מהשלטון. אולם מה שנראה בתחילה כמערכה קצרה הפך למלחמה שנמשכה עשרים שנה. המלחמה עלתה למשלמי המסים האמריקאים כ-2.3 טריליון דולר. כאשר ארצות הברית ובעלות בריתה נסוגו בשנת 2021, חזר הטליבאן לשלטון במהירות – תוצאה שלא חלמו עליה כאפשרית עשרים שנה קודם לכן.

המחיר האנושי של המלחמה היה עצום. במהלך המלחמה באפגניסטן (2001–2021) נהרגו 3,621 חיילים מכוחות הקואליציה. העם האפגני שילם מחיר כבד בהרבה: כ-46,000 אזרחים נהרגו, וכ-66,000 אנשי כוחות הביטחון של ממשלת אפגניסטן – חיילים, שוטרים ואנשי ביטחון אחרים – נהרגו גם הם. לאחר עשרים שנות מלחמה והשקעות כספיות עצומות, עדיין לא ברור אם העולם כיום בטוח יותר משהיה לפני שנת 2001.

דוגמה מרכזית נוספת התרחשה בעיראק בשנת 2003, כאשר ארצות הברית וקואליציה של בעלות ברית פלשו למדינה והפילו את משטרו של סדאם חוסיין. אף שממשלת עיראק קרסה בתוך שבועות, הפלישה הובילה לשנים של מרד מזוין, אלימות עדתית ואי־יציבות פוליטית שממשיכים להשפיע על האזור עד היום. כ-200,000 אזרחים עיראקים נהרגו במהלך הסכסוך, בעוד שמספר ההרוגים בצבא האמריקאי בין השנים 2003–2011 הגיע ל-4,431. בדומה לאפגניסטן, גם מלחמת עיראק הוכיחה שהפלת משטר אינה מובילה בהכרח ליציבות או לביטחון. מלחמה זו עלתה למשלמי המסים האמריקאים כ-2.9 טריליון דולר.

שינוי משטר באיראן

כיום אני נשאל כמעט מדי יום מה דעתי על המלחמה נגד איראן. אין ספק שמשטר האייתולות מהווה איום רציני – לא רק על ישראל ועל ארצות הברית, אלא גם על רבים מאזרחי איראן עצמם ועל שכנותיה של איראן באזור. מאז המהפכה האסלאמית של 1979, מנהיגי איראן קידמו סיסמאות כמו “מוות לאמריקה” ו“מוות לישראל”, שלעתים קרובות לוו גם בפעולות שתרמו לערעור היציבות באזור.

השאלה שאני שב ושואל היא: האם ניתן היה להימנע ממלחמה זו? האם הייתה דרך אחרת שהייתה יכולה למנוע עימות צבאי?

התשובה שלי – אף שאינה מספקת לחלוטין – היא שהמסלול שבו אנו נמצאים לפחות מאז 2009, שעוצב במידה רבה על ידי החלטות אסטרטגיות של ארצות הברית ושל ישראל, הוביל אותנו לנקודה שבה מלחמה שמטרתה שינוי משטר נראית בעיני רבים ממקבלי ההחלטות כאפשרות היחידה שנותרה. אך לפני שמקבלים מסקנה זו, ראוי לבחון האם היו בעבר מסלולים חלופיים.

התנועה הירוקה באיראן בשנת 2009

התנועה הירוקה של שנת 2009 הייתה האתגר הפוליטי המשמעותי ביותר לרפובליקה האסלאמית מאז מהפכת 1979. היא פרצה בעקבות הבחירות לנשיאות ביוני 2009, כאשר מיליוני איראנים האמינו שהתוצאות הרשמיות זויפו כדי להבטיח את ניצחונו של הנשיא המכהן מחמוד אחמדינז’אד.

איראן נראתה אז כעומדת על סף טלטלה מהפכנית. ב-15 ביוני 2009 צעדו מיליוני אנשים ברחובות טהרן – ההפגנה הגדולה ביותר מאז מהפכת 1979. בין המשתתפים היו סטודנטים, אנשי מקצוע, אינטלקטואלים, פעילי זכויות נשים ובני מעמד הביניים, שנמאסו מהדיכוי הפוליטי ומהניהול הכלכלי הכושל. כמה דמויות משפיעות בממסד הפוליטי האיראני הביעו ספק בתוצאות הבחירות או מתחו ביקורת על תגובת הממשלה להפגנות. היו משקיפים שסברו שהרפובליקה האסלאמית עומדת להיכנס לתקופה של אי־יציבות.

התנועה הירוקה התאפיינה גם בשימוש נרחב ברשתות החברתיות כגון טוויטר ופייסבוק, שאפשרו למפגינים לארגן הפגנות ולהפיץ מידע במהירות. אחד הסמלים החזקים של המחאה היה מותה של נדה אגה־סולטאן, צעירה שנורתה במהלך הפגנה. סרטון רגעיה האחרונים התפשט ברחבי העולם והפך לסמל של ההתנגדות למשטר.

למרות כל זאת, התנועה לא הפכה למהפכה. המנהיג העליון עלי חמינאי תמך פומבית בניצחונו של אחמדינז’אד והורה לשים קץ להפגנות. משמרות המהפכה ומיליציית הבסיג’, שני עמודי התווך של כוח המשטר, נותרו נאמנים להנהגה ומילאו תפקיד מכריע בדיכוי המחאות. לאחר התערבות כוחות אלו, חזר מאזן הכוחות במהירות לטובת המדינה.

מדוע ממשל אובמה לא תמך באופן פעיל בתנועה?

רבים ציפו כי ארצות הברית, תחת הנשיא ברק אובמה, תתמוך באופן נחרץ במפגינים האיראנים. אולם הממשל האמריקאי נקט גישה זהירה. הוא הביע דאגה מהאלימות ומהדיכוי אך נמנע מתמיכה פומבית בתנועת האופוזיציה.

אחת הסיבות לכך הייתה החשש שתמיכה אמריקאית גלויה תפגע דווקא במפגינים. הממשלה האיראנית מציגה מזה שנים את האופוזיציה הפנימית כתוצאה של התערבות זרה, במיוחד מצד ארצות הברית. תמיכה פומבית מוושינגטון הייתה עלולה לחזק את הנרטיב הזה.

גורם נוסף היה האסטרטגיה הרחבה של ממשל אובמה כלפי תוכנית הגרעין האיראנית. באותה תקופה ניסתה וושינגטון לפתוח ערוצים דיפלומטיים עם טהרן כדי להגיע להסכמות שיגבילו את פעילותה הגרעינית של איראן. הממשל האמין שהדיפלומטיה מציעה את הסיכוי הטוב ביותר למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני ולהפחית את המתיחות באזור.

מבקרי גישה זו טוענים שארצות הברית החמיצה הזדמנות לעמוד לצדם של מיליוני איראנים שדרשו דמוקרטיה ורפורמה פוליטית. מנגד, תומכי הגישה של אובמה סבורים שהתערבות ישירה הייתה עלולה לפגוע בלגיטימיות של תנועת המחאה.

מרד החיג’אב של הנשים

איראן חוותה גלי מחאה נוספים בשנים שלאחר מכן – ב-2017, ב-2019 ובאופן דרמטי במיוחד בשנת 2022 במסגרת מחאות “אישה, חיים, חירות”.

בספטמבר 2022 חוותה איראן אחת ההתקוממויות הגדולות בתולדותיה המודרניות בעקבות מותה של מהסא אמיני, צעירה כורדית איראנית בת 22 שנעצרה בידי משטרת הצניעות בשל הפרת חוק החיג’אב המחייב. לפי עדי ראייה ובני משפחתה, אמיני הוכתה בזמן מעצרה. הרשויות הכחישו זאת, אך מותה ב-16 בספטמבר הצית גל מחאות ברחבי המדינה.

המחאות, שהחלו כמחאה נגד חוקי החיג’אב, התפתחו במהירות לאתגר רחב יותר נגד הרפובליקה האסלאמית עצמה. המפגינים הביעו זעם לא רק על הגבלות על חירותן של נשים, אלא גם על הדיכוי הפוליטי, המצוקה הכלכלית, השחיתות והיעדר האחריות הדמוקרטית. סטודנטים, צעירים, בני מיעוטים אתניים ואנשי מעמד הביניים העירוני השתתפו בהפגנות, מה שהפך את התנועה לאחת הקואליציות המגוונות ביותר של מחאה בתולדות איראן.

הממשלה הגיבה בדיכוי חריף. כוחות הביטחון השתמשו בגז מדמיע, בכדורי גומי ובתחמושת חיה נגד המפגינים. ארגוני זכויות אדם דיווחו כי יותר מ-500 מפגינים נהרגו, ביניהם קטינים, ועשרות אלפים נעצרו. הגישה לאינטרנט הוגבלה בניסיון לשבש את התקשורת בין המפגינים.

עתיד לא ברור

אי אפשר לדעת מה יקרה אם אזרחי איראן יעודדו שוב על ידי מנהיגים זרים – כולל הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ – לצאת לרחובות. ההערכה היא שיותר מ-30,000 מפגינים נהרגו בידי המשטר במחאות של סוף פברואר 2026. אם המשטר יקרוס או יתפורר, אין כל ערובה לכך שתקום מערכת דמוקרטית יציבה. החלופה עלולה להיות כאוס, התפוררות או אפילו מלחמת אזרחים שעלולה לערער את היציבות גם מעבר לגבולות איראן.

נכון לעכשיו אין יעד סופי ברור בתכנון האסטרטגי של מלחמה שמטרתה שינוי משטר באיראן. ההיסטוריה מלמדת שהפלת משטרים בכוח צבאי מובילה לעיתים קרובות לתוצאות בלתי צפויות וקשות לשליטה.

אי־הוודאות הזו אינה מבשרת טובות לעתידה של איראן – ולא ליציבותו של האזור כולו.