סיפורה של אישה צעירה אחת מעזה

זהו סיפורה של אישה צעירה אחת מעזה – אך זה גם סיפורם של כל תושבי הרצועה. הלב שלי כואב מכאב סיפורה, ואני מרגיש צורך לשתף את הכאב שלה – ושלי – איתכם. אנחנו חייבים לדעת את המציאות של עזה.

אתמול בלילה ניהלתי שיחה ארוכה עם אישה אחת בעזה. חלק מכם מכירים אותה – מראם – כי כמה מכם תרמתם כסף כדי לממן את לימודיה למדעי המחשב באוניברסיטת אל-אזהר בעזה (הידועה כאוניברסיטת פת"ח), שכבר איננה קיימת – כמו עוד שש אוניברסיטאות שנמחקו מעל פני האדמה על ידי פצצות ישראליות ודחפורי D-9 . חלק מכם אף סייעתם לרכוש למראם מחשב נייד ללימודיה. כל זה היה לפני המלחמה. היא השלימה שלושה סמסטרים בציונים מצוינים, והייתה בדרכה לעתיד מלא תקווה והבטחה. אולי אתם גם זוכרים שביתם של דודתה ודודה הופצץ על ידי ישראל כמה שנים לפני המלחמה, והם נהרגו – והותירו חמישה ילדים יתומים. חלק מכם נעניתם לקריאתי ותרמתם כסף כדי לקנות לילדים בגדים ולספק את צורכיהם הבסיסיים. גייסנו 7,000 דולר בשבוע אחד.

מראם, אישה צעירה ורווקה, שטיפלה באמה וחיה בדירה קטנה עם שני חדרים יחד עם אחיה הנשוי, אשתו ותינוקם, קיבלה את חמשת היתומים אל ביתה ונטלה על עצמה את האחריות לטפל בהם – וכל זאת בזמן שלימודיה נמשכו.

בתחילת המלחמה, הבית של מראם הופצץ ונהרס, יחד עם כל רכושה – כולל המחשב הנייד והטלפון שלה. מראם ומשפחתה בקושי הצליחו להימלט בחיים. מאז, הם חיים באוהל, שעובר ממקום למקום בכל פעם שצה"ל מורה להתפנות. לפני כחודשיים, האוהל שלהם נפגע מהפצצה ועלה באש. כל מה שהצליחו לאסוף במהלך החודשים האחרונים אבד שוב, ומראם ואמה נכוו קשות. ראיתי את התמונות של פצעיה – ולא אשתף אותן כאן כדי לחסוך מכם סיוטי לילה. מראם הייתה מרותקת למיטה במשך חודשים, לא הצליחה ללכת. הבשורה הטובה: היא מסוגלת כעת ללכת בעזרת קביים. הבשורה הרעה: אחד מבני הדודים שלה נהרג.

מראם פרצה בבכי בטלפון, כשהיא מתארת את סבלם. היא חזרה ואמרה שהיא מאחלת לכל ראשי חמאס ולנתניהו שיילכו לגיהינום. היא אמרה: "נשבעת לך – אלוהים יעשה צדק, והמפלצות מחמאס ונתניהו המפלצת – כולם יישרפו בגיהינום." לא יכולתי אלא להסכים.

שאלתי אותה שאלות "יומיומיות" – על תברואה, למשל: האם יש שירותים לשימוש? היא אמרה שיש שירותים ציבוריים, אבל יש תורים ארוכים מאוד. ילדים קטנים רבים פשוט לא מצליחים להתאפק ועושים את צרכיהם בחוץ. תדמיינו איך זה מרגיש, ואיך זה מריח.

שאלתי אותה לגבי תחבושות היגייניות. היא אמרה שאין בכלל – והיא משתמשת בבד שהיא שוטפת ומשתמשת בו שוב ושוב. שאלתי אם יש אפשרות להתקלח איפשהו – היא אמרה שלפעמים כן, אבל לעיתים נדירות, כי סבון עולה 25 שקל ואין להם כסף. לפעמים הם פשוט שוטפים את עצמם בים – כי זו הדרך היחידה להתרענן.

אני שולח למראם ולכמה משפחות צעירות אחרות בעזה סכומי כסף בכל פעם שאני מצליח למצוא דרך להעביר להם. זה לא הרבה – זה עוזר לקנות קצת אוכל, אבל זה לא עונה על הרעב והצמא האמיתיים, ולא על הצרכים האחרים. אין להם אספקה סדירה של מזון ומים. מראם שוקלת כיום 41 ק"ג בלבד. היא חזרה ואמרה – "אנחנו מותשים. אנחנו רק רוצים שהמלחמה תיגמר." היא גם אמרה כמה מביך לה וכמה היא מתביישת לקבל ממני כסף. היא אף פעם לא ביקשה ממני דבר. אני הוא זה שהצעתי לה ללכת ללמוד באוניברסיטה – היה לי ברור מהמפגש הראשון באינטרנט שהיא חכמה, צמאה לידע ורוצה עתיד טוב יותר. אבל במציאות שבה חיה – היא אפילו לא העזה לחלום ללמוד.

מראם היא אדם כל כך טוב עם נשמה טהורה – הלב שלי כואב עליה בכל יום מחדש. ואני שואל את עצמי: איזה עתיד עוד יכול להיות לה עכשיו? אין לה בית, אין לה רכוש, והיא אחראית לטפל באמה ובארבעה ילדים קטנים. המחשב שלה – איננו. הטלפון שלה – איננו. האוניברסיטה שלה – איננה. היא גרה באוהל. היא מעולם לא תמכה בחמאס.

אני זוכר שכשהיא גילתה כמה עולה שכר הלימוד באוניברסיטה, נתתי לה את מספר הטלפון האישי של ע׳אזי חמד, שהיה אז שר הרווחה בממשלת חמאס. אמרתי לה: "הוא מהממשלה שלך – תתקשרי אליו, הם צריכים לעזור." ידעתי שחמאס לא יעזרו לה. מראם סירבה להתקשר – היא אמרה: "הנבלות האלה עוזרים רק לעצמם. הם לא עוזרים לאנשים פשוטים שלא שייכים לחמאס." ידעתי שהיא צודקת, אבל תמיד ניסיתי להעמיד את חמאס מול אחריותם לעם שלהם. אנחנו רואים היום עד כמה הם באמת דואגים לתושבי עזה.

אבל זה לא לב הסיפור הזה. לב הסיפור הזה הוא מראם – אישה צעירה אחת טובה, ומשפחתה, בעזה.

זהו סיפור על כך שהאנושות מאפשרת לרצח עם להתרחש – ואינה מונעת אותו.

אני כואב את מה שקרה לעזה – ולמראם.

הפשעים של חמאס לא מוחקים את הכאב שלי בתור בן אנוש. כיהודי וכישראלי – הכאב שלי מתעצם נוכח ההיסטוריה שלנו, ונוכח האחריות המוסרית שלנו כבני אדם – למנוע את מה שעוללנו לאנשים חפים מפשע בעזה.

המוסר מחייב אותנו להביא לסיום מיידי של המלחמה הזו – ולדרוש שכל הפושעים, משני הצדדים, יועמדו לדין על ידי בני עמם – על פשעים נגד האנושות ועל פשעים נגד עמם שלהם.