תנאי הניצחון בבחירות הבאות בישראל

26 בנובמבר 2025

בחירות מנצחים פוליטיקאים שמסוגלים לעורר תקווה. הבוחרים רוצים להצביע לאנשים שמעניקים להם תחושה חיובית כבר מרגע הטלת הפתק. אנחנו לא רוצים להיכנס לקלפי עם דילמה מי יאכזב אותי פחות. עלינו להאמין שהאנשים שנבחר ישפרו את חיינו – יהפכו אותם לבטוחים יותר, לשקטים יותר, לטובים יותר. בארצות הברית הנושא המרכזי הוא הכלכלה. בישראל השאלה המרכזית היא מי מציג חזון ותוכנית שיבטיחו את ביטחוננו מול האיומים האסטרטגיים שאנו מתמודדים איתם – ובראש ובראשונה יחסי ישראל–פלסטינים, וכן קריסת הדמוקרטיה הליברלית שלנו שהובאה עלינו בידי נתניהו וממשלותיו. לפחות זו הדאגה המרכזית של כל מי שמבקש להחליף את נתניהו ואת הקואליציה הימנית-דתית שלו.

יש אקסיומה שעלינו להכיר ולקבל – במיוחד אחרי מלחמת עזה, גם כאשר 7 באוקטובר נוכח בתודעה שלנו מדי יום: לישראל לעולם לא יהיה ביטחון אם לפלסטינים לא תהיה חירות, ולפלסטינים לעולם לא תהיה חירות אם לישראל לא יהיה ביטחון. זו משוואה שעלינו להשלים איתה. אקסיומה נוספת הקשורה לכך היא ששלום לא ייבנה לעולם על חומות וגדרות המפרידות בין שני העמים החיים על הארץ הזאת שבין הנהר לים.

המילה “שלום” כמעט ואיננה עוד בלקסיקון הפוליטי שלנו, משום שקשה כל כך לדמיין מציאות של שלום – אחרי כישלון אוסלו, אחרי אלימות האינתיפאדה השנייה, אחרי כשלי ההתנתקות מעזה, ואחרי 7 באוקטובר. כל הכישלונות הללו היו מעשה ידיהם של מנהיגים פוליטיים שסירבו לכוון אותנו אל שלום אמיתי. הם פחדו משלום כי לא רצו לוותר על שליטה בחלקים מהארץ. הם סירבו למלא התחייבויות שנכללו בהסכמים שנחתמו אפילו על ידי ממשלותיהם. המנהיגים משני הצדדים נכשלו בהובלת עמיהם לשלום כאשר טיפחו נרטיבים של סכסוך ורכבו על גלי הפחד, החשדנות והגזענות שהציתו את אש האלימות משני עברי הסכסוך. לכך נוספו גרסאות מעוותות של תאולוגיה שקידשו את פולחן המוות ואת מיתוסי הבעלות על הארץ מטעם האל שהם טוענים שהוא דיבר איתם.

הכוחות הפועלים נגדנו

אנו ניצבים מול כוחות חזקים מאוד במערכת הבחירות. עלינו להתמודד מול הנהגה כת־פוליטית שמצליחה לאחד פוליטיקאים ששונאים זה את זה לכדי ריצה משותפת. עלינו להתמודד מול ציבור חרדי גדול המקבל הוראות הצבעה דתיות מפי רבנים, כמעט ללא מחשבה עצמית. לכך מצטרפת מציאות דמוגרפית שמקטינה את סיכויינו לנצח מלכתחילה. כוחות ומגמות אלה מצריכים מאיתנו חוכמה פוליטית ותבונה אסטרטגית – ואומץ לחצות קווים שנחשבו עד כה לקווים אדומים.

להתאחד

לפיד, אייזנקוט וגולן חייבים להתאחד לרשימה אחת. הדבר החשוב ביותר להצלת ישראל הוא ריצה ברשימה משותפת שתהיה הגדולה ביותר בבחירות. איחוד המפלגות האלה הוא אתגר עצום – אגו, הבדלי סגנון ולעיתים אידיאולוגיה, חוסמים את הדרך. אין מקום לסרב להתאחד בשל הבדלי ניואנסים. כולם מסכימים שיש להציל את הדמוקרטיה הליברלית, להגן על מערכת המשפט, ולהבטיח תקשורת חופשית. כולם מסכימים שעל החיים הפוליטיים והחברתיים בישראל להתבסס על ערכי מגילת העצמאות. כולם מסכימים שכל אזרחי ישראל חייבים לשרת – בצה״ל, במשטרה או בשירות לאומי או אזרחי. כולם מסכימים שעל ישראל להיות חברה המבוססת על שוויון. כולם מאמינים שעל ישראל לחתור לשלום עם כל שכנותיה. הם גם יכולים להסכים לאקסיומת הביטחון והחירות שהוצגה למעלה. על בסיס משותף זה הם יכולים לרוץ יחד – ורק אחרי שינצחו, לפעול כסיעות נפרדות בכנסת. אך תחילה – עליהם לנצח.

להתאחד

לא ניתן להחליף את נתניהו בלי שאיחוד דומה יתרחש גם בקרב המפלגות הערביות. כדי לנצח את נתניהו ושותפיו, שיעור ההצבעה הערבי חייב לעלות ל־70% לפחות. אם הרשימה הערבית המאוחדת תקבל 15 מנדטים ואף יותר – נתניהו יפסיד. קיימים הבדלים בין המפלגות הערביות, אך כולן מסכימות על העיקרון המרכזי: נתניהו לעולם לא יכול לחזור לכהן כראש ממשלה. אחרי הבחירות הן יכולות לנהל מו״מ בנפרד עם מי שהנשיא יטיל עליו להרכיב ממשלה. יש מנהיגים ערבים שירצו להיות בקואליציה ויש מי שיעדיפו אופוזיציה. אך בראשית – עליהן לרוץ יחד. אחר כך עליהן להמליץ על ראש הרשימה הגדולה מבין כוחות האופוזיציה של היום. עליהן להמשיך לתמוך בממשלה החדשה גם אם יהיו מחלוקות – משום שהסכנה בממשלה ימנית נוספת בראשות נתניהו גדולה מדי לכולנו – ליהודים ולערבים כאחד.

להתאחד

המפלגות היהודיות מהמרכז־שמאל והשמאל חייבות להצהיר בפומבי כי 21% מאזרחי ישראל – החברה הערבית – הם אזרחים לגיטימיים וקולותיהם שווים. הממשלה הבאה חייבת לכלול מפלגות ערביות. זו משמעותה של מדינה הדוגלת בשוויון אזרחי. הממשלה הבאה תקדם את תוכנית טראמפ הכוללת מסלול ברור למדינה פלסטינית. הקהילה הבינלאומית תמשיך לתמוך וללחוץ לכיוון שתי מדינות. הממשלה הבאה חייבת להילחם בפשיעה המאורגנת הפוגעת קשות באזרחים הערבים ולהפסיק את ההפקרה שבה רוב מקרי הרצח אינם מפוענחים. עליה להכפיל השקעות בחינוך – במיוחד במערכות שהוזנחו עקב קדימויות קואליציוניות.

להעניק תקווה

המלחמה מייצרת פחד ומשמשת כלי שליטה פוליטי. השלום נראה רחוק, כמעט בלתי אפשרי. אך יש לשנות את השיח ולהבין שחזון שלום מציאותי יכול להעניק השראה. עלינו להפנים שפתרון שתי המדינות מציל את ישראל – אינו מאיים עליה. היעדר מדינה פלסטינית הוא שמסכן את עצם קיומנו. פתרון שתי המדינות יחייב שיתוף פעולה הדוק בין ישראל למדינה הפלסטינית העתידית. ההסדר העתידי יתבסס על שיתוף פעולה אזורי רחב בביטחון ובכלכלה, שיבטיח לשני העמים ביטחון. שילוב ישראל באזור יחזק אותה – אך זה תלוי בהסכמתה לאפשר לפלסטינים להגשים את זכותם להגדרה עצמית. ישראל אינה יכולה להיות מדינה דמוקרטית וליברלית כאשר שליטתה בעם הפלסטיני נמשכת. ערכי הדמוקרטיה אינם עולים בקנה אחד עם שלילת שאיפת החירות הפלסטינית. אם מנהיגינו רוצים להעניק תקווה, לא די בדיבור על “היפרדות”. עליהם לדבר על שתי מדינות החיות בשלום וביחסי שכנות טובים.

ישראל והעולם

ישראל תמשיך להתמודד מול עולם כועס הרואה בה מדינה שביצעה פשעי מלחמה בעזה. חרמות יעמיקו ככל שעזה תיפתח מחדש לעולם. ישראלים ירגישו פחות ופחות רצויים ברחבי העולם. האנטישמיות תוסיף לעלות. הדרך היחידה לשנות את מקומה של ישראל בעולם היא קבלת מסלול שלום כעיקרון מנחה של הממשלה הבאה. ממשלה שתיבחר על בסיס שיתוף פעולה יהודי־ערבי והבנה שלא נוכל לנצח בלי אחדות כזו – תצטרך לשים בראש סדר העדיפויות את הביטחון באמצעות שלום. זה כולל שמירה על כוחו של צה״ל, אך גם הכרה בכך שעוצמתה האמיתית של ישראל תלויה בבריתות האזוריות והבינלאומיות שנבנה תוך חתירה לשלום. האסטרטגים של קמפיינים פוליטיים יטענו שדיבור על שלום ועל זכויות הפלסטינים מפסיד קולות. הם תמיד אומרים זאת – והם תמיד טועים. הציבור לא יבחר מפלגה שמחקה את הסיסמאות הצבאיות הריקות של נתניהו, ליברמן ובנט. ישראל לא תהיה בטוחה בהליכה בדרכם של מנהיגים שנכשלו שוב ושוב. מלחמת עזה חייבת להיות המלחמה האחרונה – וזו חייבת להיות הבשורה של המחנה המבקש להחליף את נתניהו.

ניצחון בבחירות

שני נושאים שכנראה יעמדו בראש סדר היום: הקמת ועדת חקירה ממלכתית ל־7 באוקטובר – מה הוביל אליו ומה שיבש את תפקוד הממשלה; וגיוס החרדים לצבא ולשירות הלאומי. שני נושאים אלו אינם מבדילים אותנו באמת מליברמן ובנט. אך ליברמן ובנט הם תומכי סיפוח שימשיכו להנציח את הסכסוך וכנראה להגביר את האלימות. הם אינם מנהיגים שנותנים תקווה. ייתכן שינהלו טוב יותר מנתניהו ואולי יהיו פחות מושחתים, אך לא יעשו את ישראל בטוחה יותר. הם מייצגים גרסה מעט משופרת של הליכוד הנוכחי – לא את הפתרון. כן – אנו תומכים בוועדת חקירה ממלכתית. כן – אנו תומכים בחוק שירות חובה לכל. אך מה שמבדיל בינינו לבין בנט וליברמן הוא מחויבותנו לישראל שכול אזרחיה שווים; ישראל השומרת על הדמוקרטיה הליברלית ועל מערכת משפט חזקה; ישראל המבקשת שלום עם כל שכנותיה.
אימוץ סדר יום זה – כך נוכל לנצח בבחירות הבאות.