האם חמאס באמת מתחזק מחדש - או שמכינים את הקרקע לחידוש המלחמה?

בשבועות האחרונים מתפרסמים בישראל עוד ועוד דוחות והערכות מודיעיניות על “התחזקות צבאית מחודשת” של חמאס ברצועת עזה. המסר ברור: חמאס משקם את כוחו, מתארגן מחדש, אוסף נשק ומכין את עצמו לעימות הבא. לציבור הישראלי נוצר הרושם כי רק פעולה צבאית נוספת תמנע את “חזרת האיום”.

אלא שמאחורי הקמפיין הזה מסתתרת מציאות מורכבת בהרבה - ואולי גם ניסיון מכוון להכין את דעת הקהל בישראל ובעולם לחידוש המלחמה.

המציאות בעזה כיום רחוקה מאוד מתמונה של ארגון טרור משגשג וחזק. עזה חרבה, האוכלוסייה מותשת, והמערכת האזרחית קרסה כמעט לחלוטין. גם בתוך חמאס עצמו קיימת מצוקה עמוקה. לפי מקורות רבים בעזה, חמאס סובל ממשבר פיננסי חמור ביותר. אין לו יכולת סדירה לשלם משכורות - לא ללוחמים ולא לעובדי המנגנון האזרחי. הציבור בעזה עייף מן המלחמה, ורבים מתנגדים להמשך שלטון חמאס במתכונתו הנוכחית.

ובכל זאת, חמאס ממשיך להיות הגורם השולט באותם אזורים שבהם נמצאת האוכלוסייה הפלסטינית. מדוע? לא משום שחמאס נהנה כיום מלגיטימציה ציבורית רחבה, אלא משום שישראל מסרבת לאפשר את כניסתה של הוועדה הטכנוקרטית הפלסטינית שנועדה לקחת לידיה את הניהול של הרצועה.

חמישה חודשים לאחר סיום המלחמה, עדיין לא התאפשר לוועדה הזו להיכנס לעזה ולהתחיל לפעול. ללא חלופה שלטונית מוסכמת ומתפקדת, הוואקום שנוצר ממשיך להשאיר את חמאס ככוח הארגוני היחיד בשטח.

חשוב להבין: לפי מסרים המגיעים מתוך עזה, חמאס מוכן להעביר באופן מיידי את השליטה המלאה לידי הוועדה הטכנוקרטית - כולל המשטרה, ביטחון הפנים וניהול משרדי הממשלה. זו איננה עוד שאלת “מי ישלוט בעזה”, אלא האם ישראל והאמריקאים באמת מוכנים לאפשר יצירת מציאות חדשה ברצועה.

כאן בדיוק נמצא המבוי הסתום הנוכחי.

המשא ומתן בין ארצות הברית לבין חמאס תקוע סביב שאלת פירוק הנשק. העמדה האמריקאית - שלמעשה מאמצת את הדרישה הישראלית - היא שחמאס חייב להתחייב מראש ובאופן מלא לפירוק מוחלט מנשקו, עוד לפני שימומשו ההתחייבויות האחרות: הכנסת סיוע הומניטרי משמעותי, ציוד רפואי, מבני מגורים זמניים, ציוד מכני כבד לפינוי הריסות, כניסת הוועדה הטכנוקרטית, הקמת כוח שיטור פלסטיני חדש, ונסיגה ישראלית הדרגתית בהתאם להבנות שהוצגו.

חמאס, מצדו, טוען כי הוא מוכן לתהליך הדרגתי של פירוק נשק, במקביל למימוש ההתחייבויות הישראליות והבינלאומיות. מבחינתו, מדובר בשאלת אמון בסיסית: מדוע שיוותר מראש על הקלף היחיד שבידיו, כאשר אין שום ערובה שהצד השני יקיים את התחייבויותיו?

במקום להתמודד עם בעיית האמון האמיתית, האמריקאים בוחרים להפעיל לחץ נוסף על חמאס ומזהירים כי אם לא תהיה הסכמה מלאה מראש לפירוק הנשק - הם לא יוכלו למנוע מישראל לחדש את המלחמה.

גם שאלת התיווך הפכה לבעיה. בעיני רבים בחמאס, נציג מועצת השלום, ניקולאי מלדנוב, נתפס כמי שאינו פועל באופן ניטרלי אלא כמי שמאמץ בפועל את הקווים הישראליים. הדבר מעמיק עוד יותר את חוסר האמון ומקשה על הגעה להסכמות.

במקביל, בתוך עזה עצמה מתרחש שינוי מעניין שכמעט ואינו זוכה לתשומת לב. חמאס קיים בחירות פנימיות, וההנהגה החדשה ברצועה נחשבת בעיני רבים למציאותית ופרגמטית יותר מההנהגה היושבת בחו״ל. אנשי ההנהגה בעזה חיים בעצמם את ההרס, את הרעב ואת המצוקה היומיומית של האוכלוסייה. הם מבינים טוב יותר מכולם שהמשך המלחמה עלול להביא לאסון מוחלט.

השאלה המרכזית כעת איננה האם חמאס “מתחזק מחדש”, אלא האם קיים רצון פוליטי אמיתי למנוע את חידוש המלחמה ולייצר מנגנון אמין של מעבר שלטוני, שיקום ופירוז הדרגתי.

הבעיה האמיתית כיום איננה רק סוגיית הנשק - אלא היעדר מוחלט של אמון. חמאס אינו מאמין שישראל תקיים את התחייבויותיה לאחר שיוותר מראש על נשקו. ישראל וארצות הברית אינן מאמינות שחמאס אכן יסכים בסופו של דבר לפירוק מלא של יכולותיו הצבאיות. בתוך הוואקום הזה, כל צד ממתין שהצד השני יעשה את הצעד הראשון - והמלחמה עלולה להתחדש.

לכן נדרש מנגנון חדש שיכול לשבור את המבוי הסתום.

ייתכן שהפתרון האפשרי הוא הקמת פאנל בינלאומי קטן של אישים בעלי ניסיון עולמי בפתרון סכסוכים, פירוק ארגונים חמושים ותהליכי מעבר פוליטיים. אנשים שאינם מייצגים כיום ממשלות, אך נהנים מאמון בינלאומי ומיכולת מקצועית לפקח, לתווך ולספק ערבויות לשני הצדדים.

פאנל כזה יוכל:

· לפקח על יישום ההתחייבויות ההדדיות;

· לקבוע מנגנון מדורג ומאומת של פירוק נשק;

· להבטיח במקביל את הכנסת הסיוע והשיקום;

· לספק ערבויות בינלאומיות לנסיגה ישראלית הדרגתית;

· ולמנוע קריסה מחודשת של ההסכמות.

מודלים כאלה כבר עבדו בעבר במקומות אחרים בעולם - כולל בצפון אירלנד - שם תהליכי פירוק נשק הצליחו רק כאשר נוצר מנגנון בינלאומי אמין שהעניק לשני הצדדים ביטחון שההתחייבויות יקויימו.

ללא מנגנון אמין של ערבויות ופיקוח, חוסר האמון ימשיך להכתיב את המציאות - והדרך לחידוש המלחמה תהיה קצרה מאוד.

העולם חייב להבין: עזה לא זקוקה לעוד מלחמה. היא זקוקה למסלול פוליטי אמין שיאפשר גם ביטחון לישראלים וגם עתיד לפלסטינים.