מחשבות על המלחמות באיראן, בלבנון ובעזה

המלחמה באיראן

המהפך הפתאומי של הנשיא טראמפ מהאיום להשמיד את תשתיות האנרגיה של איראן אם מצר הורמוז לא ייפתח בתוך 48 שעות, אל נסיגה - לא היה אמור להפתיע איש. טראמפ הוא המנהיג הבלתי צפוי ביותר בעולם. דימויו העצמי כמי שמוביל עסקאות קשור קשר הדוק לכוח ולכסף. כאשר המלחמה באיראן החלה להשפיע על מחירי הנפט ולערער את וול סטריט, התברר כי להסלמה יש גבולות. טראמפ יכול תמיד להצדיק נסיגה באמצעות הצגתו כמנהל המשא ומתן האולטימטיבי. בעולמו, עסקאות הן תוצר של כוח. “שלום באמצעות כוח” איננו רק סיסמה – זהו אופן פעולתו.

האם ישראל מרוצה שארצות הברית מנהלת משא ומתן לסיום המלחמה עם איראן? ברור שלא. אך כאשר טראמפ מאותת על כוונותיו, לנתניהו כמעט ואין מרחב תמרון. גם בתנאים של עליונות צבאית ישראלית, הערוצים הדיפלומטיים האמריקאיים נותרים פתוחים – כפי שמעיד המטוס האיראני שהמריא לפקיסטן להמשך שיחות, מבלי שיורט.

יש לשאול כמה שאלות יסוד. האם זו הייתה מלחמת אין ברירה? איני סבור כך. האם איראן מהווה איום ממשי על ישראל והאזור? בהחלט. האם המשטר האיראני מסכן את עמו? אני סבור שכן. האם העולם היה יוצא נשכר מאיראן דמוקרטית? ללא ספק. אך האם המלחמה תוביל לשינוי המשטר בה? סביר להניח שלא. האם המלחמה יכולה להביא להוצאת מאגר האורניום המועשר מאיראן? ייתכן – אך רק אם ארצות הברית תמשיך להפעיל לחץ אפקטיבי על איראן. האם כוח צבאי בלבד יכול להבטיח מעבר בטוח של נפט במצר הורמוז? לא. הדבר מחייב הסכמה איראנית. בסופו של דבר, טראמפ הוא שיחליט מתי הושג היעד ויכריז על ניצחון.

“ניצחון” עשוי להיחשב בישראל בהוצאת האורניום המועשר מאיראן ובהגבלת הפיתוח והייצור של הטילים הבליסטיים באיראן. אך עדיין המשטר יישאר על כנו, ואולי אף יקצין. זה יהיה כישלון אסטרטגי בעיקר עבור ישראל, אך גם עבור ארצות הברית ועבור העם האיראני.

האם ישנה דרך דיפלומטית לסיום המלחמה? הייתה בוודאות דרך למנוע את המלחמה, ואילו היום סיומה באמצעים דיפלומטיים מורכב יותר אך עדיין חיוני. ייתכן שרק טראמפ מסוגל להשיג זאת. מה השפיע על שינוי עמדתו? שוקי הנפט, וול סטריט, ושחקנים אזוריים מרכזיים: סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר – שהשפעתם עליו הביאה גם לסיום המלחמה שכפה עלינו בעזה.

המלחמה בחיזבאללה

ישנו מסלול דיפלומטי ברור לסיום המלחמה עם חיזבאללה, אך ממשלת ישראל נמנעה עד כה מללכת בו. מסלול זה מגולם ביוזמה הצרפתית, שאולי תתפתח בהדרגה לכדי יוזמה אמריקאית־צרפתית – ואולי אף תהפוך ל”יוזמת טראמפ”. היוזמה מתחילה בהפסקת אש מיידית, מתוך הבנה שאין אפשרות להתקדם בתהליך מדיני תוך כדי לחימה. צרפת צודקת בטענתה כי לא ניתן לפרק את חיזבאללה מנשקו כל עוד לבנון נתונה תחת מתקפה צבאית.

היוזמה מציעה תהליך מדורג: משא ומתן בין ישראל ללבנון, בפריז או בארצות הברית, שיוביל להסכם אי־תוקפנות וליישום מחוזק של החלטת מועצת הביטחון 1701 משנת 2006. מרכיב מרכזי הוא פריסת צבא לבנון בדרום המדינה במקום חיזבאללה. כל זאת בתמיכת מאמץ בינלאומי בהובלת ארצות הברית לחיזוק ממשלת לבנון וכלכלתה, בראשות הנשיא ג’וזף עאון וראש הממשלה נואף סלאם, המתנגדים לחיזבאללה. וכמו כן, נסיגה מלאה של ישראל מדרום לבנון.

לפי היוזמה, בתוך פרק זמן מוגבל, צפוי חיזבאללה לוותר על נשקו ככל שיתחזקו מוסדות המדינה הלבנונית – ובעיקר הצבא. היוזמה אף פותחת אפשרות ממשית לנורמליזציה עתידית בין ישראל ללבנון לאחר חתימה וביסוס של הסכם ביטחוני.

יוזמה זו היא מבחן מרכזי עבור טראמפ. אם יאמצה, הוא יוכל לכפות על ישראל לסיים את פעילותה הצבאית ולקבל הסדר גבול מוסכם. אך בפני היוזמה ניצבים מכשולים כבדים: התנגדות נתניהו וממשלת ישראל, סירוב חיזבאללה להתפרק מנשקו, וחולשת המדינה הלבנונית. למרות זאת, מדובר בחלופה סדורה למלחמה מתמשכת – והיא מדגישה אמת פשוטה: יציבות לאורך זמן תושג רק באמצעות הסכם מדיני.

נתניהו וגישת השלום של טראמפ

ממשלת נתניהו ממשיכה להאמין כי כוח צבאי יביא לניצחון מכריע על איראן, חיזבאללה וחמאס. תפיסה זו עיצבה את האסטרטגיה הישראלית בכל החזיתות. אולם אף לא אחד מיריביה נכנע. איראן, חיזבאללה וחמאס ספגו מכות קשות – אך הם ממשיכים להילחם.

יש גם קולות באזור הקוראים לטראמפ שלא להסתפק בתוצאות חלקיות. אנוור גרגש, יועץ בכיר לנשיא איחוד האמירויות, טען כי המלחמה חייבת להסתיים לא רק בהפסקת אש, אלא בבלימת תוכנית הגרעין האיראנית, ובביטול איום הטילים הבליסטיים וההשפעה האזורית של איראן. אם טראמפ ישיג זאת, הוא יזכה לתמיכה אזורית רחבה – אולי למעט נתניהו. אך בסופו של דבר, נתניהו אינו יכול להתנגד להחלטות טראמפ.

עזה

למרות הרושם שנוצר בצל המלחמות באיראן ובלבנון, עזה נותרת במרכז האסטרטגיה האמריקאית. וושינגטון מתכוונת להמשיך לשלב השני של תוכנית השלום שלה, הכולל הסדרי פירוק הנשק של חמאס. הצעה בנושא הוצגה באחרונה להנהגת חמאס בקהיר על ידי הנציב העליון של עזה, ניקולאי מלאדנוב. אף שהאמריקאים לא נפגשו ישירות עם חמאס, הם פעלו באמצעות מתווכים מקטאר, מצרים וטורקיה.

אך הזמן הולך ואוזל. עזה אינה יכולה להמתין עוד. חמאס מילא את חלל השליטה לאחר הפסקת האש למרות חוסר שביעות רצון ציבורי רחב בעזה. הנהגת החוץ של חמאס מאבדת רלוונטיות, בעוד מרכז קבלת ההחלטות עובר פנימה. על ארצות הברית לפעול ישירות מול הנהגת חמאס בתוך עזה – ולפי הידוע לי, היא מוכנה לכך.

אם המצב לא ישתפר במהרה בעזה, ישראל עלולה לשוב למלחמה רחבת היקף. ואם החזיתות באיראן ובלבנון יסתיימו בלחץ אמריקאי, ייתכן שישראל תקבל אור ירוק מטראמפ לפעולה צבאית מחודשת בעזה.

מגבלות הכוח הצבאי

בשלוש הזירות – איראן, לבנון ועזה – מתבהרות מגבלותיו של הכוח הצבאי. כוח יכול להחליש אויבים, אך הוא אינו מחסל אותם ואינו פותר את שורשי הסכסוך. פתרונות מדיניים הם הדרך היחידה להשגת יציבות ארוכת טווח. גישתו של טראמפ, המבוססת על כוח ועסקאות, עשויה להניב תוצאות דיפלומטיות, בתלות ביכולתו לתרגם את הישגי העוצמה הצבאית להסכמים מדיניים בני־קיימא. האלטרנטיבה להשגת יציבות לאורך זמן היא ברורה: מעגלי לחימה מתמשכים ללא הכרעה.

טראמפ מבקש להיזכר כנשיא של עשיית שלום – ויש בידו הכוח להפוך את העוצמה הצבאית האדירה של ארה״ב לדיפלומטיה אפקטיבית.