ממלחמה אזורית להסכמים אזוריים
אחת האמירות המצוטטות ביותר בנוגע למלחמה ולתוצאותיה מיוחסת לקרל פון קלאוזביץ: ״המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים״. לעיתים היא מתורגמת גם כ־״המלחמה היא דיפלומטיה באמצעים אחרים״ .מלחמות אינן פורצות בחלל ריק; הן כלים שבהם מדינות משתמשות כאשר הדיפלומטיה נכשלת, קורסת או נזנחת במכוון. הציפייה - לפחות מבחינה תיאורטית - היא שהמלחמה תמשיך לשרת מטרות פוליטיות.
אוטו פון ביסמרק ניסח זאת בחריפות רבה יותר: ״דיפלומטיה ללא נשק היא כמו מוזיקה ללא כלי נגינה״. הנשיא ג׳ון פ. קנדי הציב משקל־נגד מוסרי כשאמר: ״לעולם לא ננהל משא ומתן מתוך פחד, אך לעולם לא נפחד לנהל משא ומתן״. הנרי קיסינג׳ר סיכם בתמצית את מהות אומנות המדינאות: ״תפקידה של הדיפלומטיה הוא לרסן כוח״.
מאז פרוץ המלחמה הנוכחית, שנפתחה במכה מקדימה אמריקנית–ישראלית נגד איראן, הצהיר הנשיא דונלד ג׳. טראמפ בכמה ראיונות כי הוא מוכן להיכנס למשא ומתן עם איראן. הוא טען שמנהיגים איראנים רוצים לשוחח וכי הוא מוכן לכך, אף שהפרטים והעיתוי נותרו לא ברורים.
אני סבור שהכוונה האמיתית של הנשיא טראמפ ושל ראש הממשלה נתניהו היא לכפות על איראן כניעה באמצעות לחץ צבאי מוחץ, המופעל בכוח המשולב של ארצות הברית וישראל, ומחוזק במעורבותן של מדינות שהותקפו בידי איראן, ובהן איחוד האמירויות, קטאר, כווית, בחריין, ערב הסעודית, ירדן, עיראק ומדינות נוספות המארחות בסיסים ונכסים צבאיים אמריקניים. עם זאת, איראן אינה צפויה להיכנע; הדבר אינו טבוע ב־DNA של משטר האייתוללות.
אני יודע מניסיון ישיר כי לקראת סיום המלחמה בעזה האמינו גם נתניהו וגם טראמפ שעוצמתה הצבאית של ישראל תכפה על חמאס כניעה מוחלטת. בשיחותיי עם בכירים אמריקנים טענתי בעקביות שחמאס לעולם לא ייכנע, אך שהוא מוכן להגיע להסכם לשחרור כל החטופים בתמורה לסיום המלחמה. חמאס אף דיבר על נכונות לוותר על שליטתו בעזה. אולם מבלי להודות בתבוסה (ובפועל אף הכריז על ניצחון), חמאס הובס למעשה בעזה - בדומה לאופן שבו איראן נחלשת כיום צבאית.
המשטר האיראני לא יוותר מרצונו על השליטה באיראן. כפי שהנשיא טראמפ עצמו אמר, שינוי משטר תלוי בסופו של דבר בעם האיראני. המודל ההיסטורי המעורר תקווה רבה ביותר הוא מה שהתרחש במצרים בשנת 2011, כאשר הנשיא חוסני מובארכ התפטר לאחר 18 ימי מחאה המונית במהלך האביב הערבי. תוצאה זו התאפשרה רק כאשר הצבא המצרי בחר לעמוד לצד העם ולא לדכא אותו. זהו אולי התרחיש הסביר ביותר גם לאיראן.
גם אם המלחמה לא תוביל לשינוי משטר, איראן תצא ממנה מוחלשת מאוד, וכלכלתה תהיה הרוסה. ניתן - ואף צריך - למנף תבוסה צבאית זו כדי לפתוח בתהליך מהיר של דיפלומטיה אזורית, שהתאפשר הודות להפעלת כוח. הטעות האסטרטגית של איראן, כאשר תקפה את שכנותיה הערביות מתוך הנחה שהן ילחצו על וושינגטון לסיים את המלחמה במהירות, התהפכה עליה כבומרנג. במקום זאת, כמה מאותן מדינות בחרו להתעמת עם איראן באופן צבאי פעיל.
עוד בטרם הותקפה ישראל על ידי איראן באפריל ובאוקטובר 2024 ושוב ביוני 2025, כאשר איראן שיגרה טילים לעבר ישראל, סייעו מדינות שכנות - ובהן כאלה שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל - ליירט טילים וכטב״מים איראניים. למעשה נוצרה ברית הגנה אזורית דה־פקטו ללא משא ומתן רשמי וללא הסכמים חתומים. זה היה דבר יוצא דופן. למרבה הצער, לא נעשה בו שימוש כבסיס למסגרת דיפלומטית אזורית רחבה יותר.
באותה עת היו המדינות הערביות והממשל האמריקני ממוקדים בעיקר בסיום המלחמה בעזה. הדחיפה האמריקנית המכרעת לסיום המלחמה הגיעה רק לאחר שישראל ניסתה ונכשלה בהתנקשות במנהיגי חמאס על אדמתה הריבונית של קטאר ב־9 בספטמבר 2025. בעקבות האירוע הזה התעקשו ממשלות ערב שטראמפ יסיים את המלחמה בעזה - והוא עשה זאת.
כיום קיימות הזדמנויות חדשות. על הנשיא טראמפ ועל צוות ויטקוף–קושנר שלו להבטיח שהמלחמה הזו תהפוך לדיפלומטיה באמצעים אחרים - במילים אחרות, שמה שיבוא אחרי המלחמה יהיה דיפלומטיה. דיפלומטיה אזורית תהפוך למציאות כאשר הנשיא טראמפ יתחייב ליישם את סעיף 20 בתוכנית עשרים הנקודות שלו. ההזדמנות הזו ניצבת ממש לפנינו. סעיף 20 קובע:
״בעוד שיקום עזה מתקדם וכאשר תוכנית הרפורמות של הרשות הפלסטינית מיושמת בנאמנות, עשויים סוף־סוף להתקיים התנאים לנתיב אמין לקראת הגדרה עצמית פלסטינית והקמת מדינה פלסטינית, שאנו מכירים בה כבשאיפת העם הפלסטיני״.
הדרך היעילה והמהירה ביותר להתקדם תהיה שטראמפ, יחד עם המדינות הערביות שהותקפו בידי איראן, יתעקש על קיום בחירות נשיאותיות ופרלמנטריות פלסטיניות בתוך שלושה חודשים, שייערכו בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברצועת עזה. יש להבהיר כי אם בחירות אלו יניבו ממשלה פלסטינית המחויבת לפתרון שתי המדינות, לשלום עם ישראל, לרפורמות אמיתיות, לממשל נקי ולפיוס - הברית האזורית החדשה תתמוך ביישום המלא של סעיף 20. תהליך זה יאפשר לאחר מכן את יישומה המלא של יוזמת השלום הערבית ממרץ 2002, שהציעה לישראל כי בתמורה להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל על בסיס קווי ה־4 ביוני 1967 ״מאשרות המדינות הערביות את הדברים הבאים: (א) לראות בסכסוך הערבי–ישראלי כסכסוך שהסתיים, ולהיכנס להסכם שלום עם ישראל, ולספק ביטחון לכל מדינות האזור. (ב) לכונן יחסים נורמליים עם ישראל במסגרת שלום כולל זה״.
צעדים כאלה אמורים להשפיע עמוקות גם על ציבור הבוחרים בישראל, ולאפשר לאזרחי ישראל להתמודד עם מציאות אזורית חדשה - מציאות שלא תסבול עוד את המשך הסכסוך הישראלי–פלסטיני, ומוכנה לנקוט צעדים מכריעים כדי להבטיח מזרח תיכון יציב, לקדם פיתוח כלכלי עמוק ולהבטיח שגשוג משותף לכל מדינות האזור. תהליך השלום הישראלי–פלסטיני לא יהיה עוד דו־צדדי בלבד; הוא יהפוך לאזורי, עם בריתות הגנה וביטחון אזוריות וכן הסכמים לפיתוח כלכלי לטובת כל מדינות האזור.
גם אם שינוי משטר באיראן יתעכב, התרחיש המתואר לעיל הוא התוצאה הטובה ביותר האפשרית עבור ישראל ועבור כל עמי המזרח התיכון.