היעדר כוח, היעדר תהילה: החולשה היקרה של האיחוד האירופי בישראל–פלסטין

במשך עשרות שנים שמעתי מפוליטיקאים ומנהיגים אירופיים כי אירופה רוצה להיות "שחקן ולא רק משלם". בעולם נורמלי, להיות שחקן דורש לא רק משאבים כספיים אלא גם יכולת להפגין עוצמה אמיתית.

היום העולם אינו נורמלי – אם בעבר ארצות הברית הייתה שחקן ששותף לאחרים בקבלת החלטות בנושאים הרי גורל לביטחון העולמי, הרי שבעולם שבו דונלד טראמפ הוא נשיא ארה"ב, נראה שרוב המרכזים האחרים של עוצמה ממשית כבר הנמיכו ציפיות להשפעה כלשהי על עניינים גלובליים שבהם טראמפ הוא השחקן הראשי.

טראמפ אינו אוהב לחלוק את הבמה עם אחרים. אך עם זאת, טראמפ הוא האדם היחיד בעולם שיש לו מנוף השפעה על ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. אין דבר שמדינות אירופה יכולות לעשות מבחינה פוליטית שיביא להשפעה חיובית כלשהי על נתניהו.

ובכל זאת, ישנה חשיבות רבה ליוזמה הסעודית-צרפתית לקידום פתרון שתי המדינות, ולגיוס מדינות נוספות שיכירו סוף סוף במדינת פלסטין. הדבר חשוב לא רק משום שמדינות רבות שתומכות במשך שנים בפתרון שתי המדינות הכירו רק באחת מהן – אלא משום שסוף סוף הן תומכות בעמדתן גם במעשים.

הצביעות שבין תמיכה בפתרון שתי המדינות והכרה רק באחת מהן מונעת מאנשים באזור ישראל–פלסטין ומחוצה לו לקחת את אירופה ברצינות. מרבית המדינות שטרם הכירו במדינת פלסטין נמנעו מלעשות זאת מחשש לתגובת ארצות הברית. אם מדינות אלו רוצות להיות שחקניות בזירה – עליהן לחדול מלפחד. גם אם ההכרה במדינה פלסטינית לא תסיים את הכיבוש או תשפר את חיי הפלסטינים – היא הכרחית, כי זהו הדבר הנכון לעשות.

לאירופה יש היסטוריה ארוכה של הצהרות והכרזות בנוגע לישראל ופלסטין. אך בפועל היא כמעט שלא נוקטת צעדים משמעותיים. איזו עוצמה אמיתית יש לאירופה? בעיקר כלכלית, ובמידה מועטה בתחום ייצור נשק ורכיבים צבאיים.

למרות שהאיחוד האירופי הוא התורם הגדול ביותר לרשות הפלסטינית, הוא עשה מעט מאוד כדי להפעיל את כוחו הכספי בהתניית סיוע בשינויים ורפורמות שהוא עצמו רואה כהכרחיות. הדבר נוגע גם לשאלת תכנים מסיתים בספרי הלימוד בעזה, שלגביהם האיחוד הוא התורם המרכזי. האיחוד גם קרא בעבר לרפורמות עמוקות בתחומי הדמוקרטיה הפלסטינית, כולל בחירות וזכויות אדם. אף שהאיחוד הוא הממן העיקרי של ועדת הבחירות המרכזית הפלסטינית – הוא לא הצליח לוודא שבחירות פלסטיניות אכן יתקיימו. אלו הן רק דוגמאות מעטות להזדמנויות שהוחמצו, שבהן האיחוד יכול היה להשתמש בכסף כדי להשפיע על קבלת ההחלטות הפלסטינית.

באשר לישראל, הצביעות האירופית והיעדר תנאים בתחומי הסחר, מימון מחקר ופיתוח (תכנית Horizon), וכניסה לאירופה, הן עדות לחולשה האירופית המתמשכת.

אירופה רואה בהתנחלויות הישראליות בשטחים הפלסטיניים הכבושים מעשה בלתי חוקי. אם כן, מדוע 700,000 הישראלים הגרים בהתנחלויות אלו נהנים מפטור מאשרות כניסה לאירופה? אם ההתנחלויות אינן חוקיות (והן אכן כאלה), הרי שתושביהן אינם מתגוררים במדינת ישראל. אפילו אזרחים זרים שפטורים מוויזה לישראל או לארה״ב נדרשים למלא טופס מקוון לפני הכניסה – מדוע לא לעשות את אותו הדבר גם לישראלים? ואם כתובת מגוריו של אזרח ישראלי נמצאת בשטח כבוש, עליו להישלל מהפטור מאשרת כניסה לאירופה.

בדומה לכך, אם סחורות שמיוצרות בהתנחלויות הבלתי חוקיות אינן נחשבות למוצרי מדינת ישראל, מדוע מסתפקת אירופה בדרישה לסימון הסחורה כמיוצרת בשטחים הפלסטיניים הכבושים, ולא מונעת את כניסת הסחורה הזו לחלוטין, כסחורה מוברחת ובלתי חוקית?

כל פעולה שתנקוט אירופה כדי לגבות את המדיניות שלה במעשים – במיוחד בתחום קידום השלום הישראלי-פלסטיני על בסיס פתרון שתי המדינות – תוביל לכך שישראל תכנה אותה אנטישמית. זהו המנגנון הקבוע של ממשלת ישראל בהתמודדות עם ביקורת לגיטימית. אם באירופה בטוחים כי הביקורת על מדיניות ישראל היא לגיטימית ואינה אנטישמית – אל תפחדו שיכנו אתכם בשם שאינו נכון. ישראל משתמשת בזיכרון השואה כדי להטיל צל של האשמות באנטישמיות, במטרה לחסום כל ביקורת לגיטימית, ובינתיים – אירופה לרוב התקפלה.

נוכח פשעי המלחמה שמבצעת ישראל בעזה, הגיע הזמן לקום ולעשות שימוש בארגז הכלים הדיפלומטי כולו – מקלות וגזרים – ולהוציא מתוכו את המקלות הגדולים ביותר, לא כאיומים ריקים אלא עם כוונה ממשית להשתמש בהם.

https://www.euractiv.com/section/politics/opinion/no-power-no-glory-the-expensive-weakness-of-the-eu-in-israel-palestine/